תשאירי לי מקום לחבק אותך

כל יום מחדש אני מתפרקת ונבנת במסדרון הצפוף שבין החדר למקלחת. כל בוקר אני מחפשת בידיים חלשות משחת שיניים שכמעט נגמרה, ספל סדוק לקפה, אנשים שאיבדתי מזמן. חלקים בעצמי שאף פעם לא יחלימו. פעם יכולתי להעביר אצבעות קצרות על כל הצלקות שלי ולספור אותן כמעין טבלת יאוש ועכשיו הייאוש הזה לא עוזב אותי גם כשהכל כבר מכוסה בשכבות חדשות. אולי מה שהשתבש בתוכי באופן הכי יסודי הוא העובדה שמבחוץ אני שלמה לגמרי ומבפנים אני אסוּפה אקראית של פינות וחפצים חדים. לפעמים אני שוכבת במיטה באמצע הלילה ומריחה אורז שמתבשל וגרגירי אפונה רכים ובתוך החלומות שלי אני בוכה את כל מה שלא הספקתי לבכות במהלך היום. אני נועלת נעליים ויוצאת החוצה. שום דבר לא מחכה למאחרות אבודות. 

""לדבר" זה לעיתים קרובות להחריש אוזניים, זה תחליף לרגשות - הרי לכן אנחנו כותבים שירים ולא מילים, ניגונים, אימאז'ים, הסוואות מוזיקליות של תשוקותינו המבוישות. מפני שכל מה שהוא יפה ואמיתי הוא מבויש" (אברהם שלונסקי)

אני לא יודעת איך להפסיק לרצות להיות כל הדברים שאף פעם לא יתאפשרו. (להפסיק, לרצות ולהיות?)

לו הייתה לי תשובה, אז הייתי חוזר. 

אני לא קטנה. ואני חמודה בערך כמו ילדה שש בהתקף זעם. ואני כועסת על כל מה שנלקח ממני ועל כל הצעצועים שהרסתי ועדיין לא מצאתי את היד שמצליחה להרגיע בלי לזרוק אותי שנתיים לאחור. בכל פעם שאני פוגשת מישהו שמעורר בי משהו אחר אני בורחת ממנו כמו רוח וסערה והראש שלי מלא בענני גשם כבדים. אני מפחדת שיגמר לי הכח ואני לא זוכרת איך לחזור הביתה. אני זוכרת דיונות גדולות שעולות ויורדות וטיולים בבהונות מאובקות משיקמים ואכזבות. 

(אתמול בלילה צרחתי את הכאב הזה כמו שאף פעם לא יכולתי והראש שלי היה מלא בצפצופים ובהאשמות. בבוקר קמתי לציפורים ושמיים נקיים. מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?) 

(עדיין כל הזמן שוכחת שאף אחד לא יציל אותי מעצמי)

זאת לא אשמתי אם קניתי אקדח כדי לוותר. 

*

פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים.
והחלק הראשון ממשיך לפרפר
במקום אחר, כנחש קטוע.
השנים שחלפו הרגיעו אותי
והביאו רפואה לליבי ומנוחה לעיניי.

ואני כאיש עומד במדבר יהודה
מול שלט "גובה פני הים",
ולא יראה את הים, אבל הוא יודע.
כך לזכור פניך בכל מקום
בגובה פניך.

(יהודה עמיחי)

[ולמרות הכל אני עדיין כותבת. כבר חודש שאני הולכת לישון בוכה ואני כל הזמן מנסה להיזכר ורק מאבדת פרטים. את העיניים שלך ואת הקול שלך ואת הגוף הרועד. והייתי רוצה לאהוב מישהו אחר אבל אני ילדה שונה משהייתי ושכחתי איך לנשום אוויר של לילה בלי להיחנק.]

בשעה חמש נרדמתי מול העבודות שלי. עשיתי מאמץ מודע להניח את המחשב בצד ולגרור לי שמיכה מהצד השני של הסלון ואירגנתי לי ערימה של כריות צהובות מתחת לגב. ונרדמתי. חלמתי על בניינים גבוהים שבקצה של כל אחד מהם יש מעקה ארוך וחלק ממתכת. התעוררתי לטעם עמום של בראוניז בקצה הגרון שלי, למנורות כבויות, לבית ריק. בעבר הייתי נשארת לבד בבית ואוכלת מול הטלוויזיה צ'יפס מהתנור ושניצל תירס חצי מופשר, משאירה טביעות של אצבעות שומניות על השלט והמסך, צוללת לחיים נוחים וארוכים ושקטים. הפוסט הזה נכתב כבר שלוש פעמים: בפעם הראשונה סגרתי את הדפדפן בטעות ובפעם השנייה מחקתי הכל כדי להיפטר מהרגשות. לא נפטרתי, מישהו אחר כן. לפני שנתיים. חגגתי לו בשקט עם קופסת עוגיות עבאדי באמצע הלילה ובכי קצוב ומתון. כל מה שאני רוצה לעשות זה לשטוף את הפנים שוב ושוב ושוב ושוב כי הגב כואב והידיים תפוסות וכלום כבר לא בצבע סגול עמוק כזה. אין לי במה להרהר ואין לי אף אחד לספר לו שאיבדתי את שפיות דעתי בחודש הזה ואני לא זוכרת איפה הנחתי אותה. לא מתחת למיטה, לא במגירה של האקונומיקה, לא איפה שהתבלינים. 

(השקיעות האלו על הים כבר לא עושות לי כלום והפות יבש כמו המדבר ואין לי יותר מה לקרוא)

(לקינוח אכלתי גלידה בטעם תות-לימון)

שֶׁלֹא אַטְעֶה אוֹתְךָ: כְּשֶׁהָאוֹרוֹת כָּבִים

עֲדַיִן אֶשְׁכַּב עִם כָּל אֶחָד,

אִם יִשׁאֵר בּי מַסְפִּיק מֶרֶץ.

אֲבָל אַחֲרֵי מַסְפִּיק זְמַן הָאַרְפָּגִ'יּוֹ הַמָהִיר שֶׁל הַגוּף נַעֲשֶׂה מְשַׁעֲמֵם,

כְּמוֹ מוּזיקָה שֶׁל בָּאךְ שׁוּב וָשׁוּב;

עֹדֶף שֶׁל סוּג אֶחָד בִּלְבַד שֶׁל תְּהִלָּה.

(מתוך: נערת חודש יולי מזדקנת, מרגרט אטווד. בתרגום איתן מילר)

אני מידרדרת שוב לשעות שינה ארוכות וחסרות תועלת. שמונה וחצי ואז עשר ועכשיו שש-עשרה. אני מזיעה בתוך המיטה הקטנה שלי בחדר שמריח מאדי צבע וגעגוע וכשאני עוצמת את העיניים חזק אני ממשיכה לבכות גם אחרי שאני נרדמת. הפנים שלי מותש משנתיים של אחיזה בציפורניים בשולי ההר ואני לא יודעת עוד כמה זמן נשאר לי. 

(קראתי כבר את כל ספרי השירה שלי פעמיים ואני לא מצליחה לנשום בלי שחלקיקים קטנים שלך יכנסו לי דרך הנחיריים למערכת הדם. ועבדתי כל כך קשה כדי להיגמל)

בלילות אני מלאה בגעגוע למשהו שאף פעם לא היה שלי.

הייתי רוצה לשכב איתך כמו שני אנשים שבורים שאיבדו את הדרך. כשאני גומרת אני מדמיינת דירה קטנה וספה רכה ואיך אני מדפדפת בספרים הישנים שקניתי אתמול ומקריאה בקול שירים של יהודה עמיחי.

(ברכיים של גברים זרים ואצבעות ארוכות ותנוכי אזניים מתוחים)