בשעה חמש נרדמתי מול העבודות שלי. עשיתי מאמץ מודע להניח את המחשב בצד ולגרור לי שמיכה מהצד השני של הסלון ואירגנתי לי ערימה של כריות צהובות מתחת לגב. ונרדמתי. חלמתי על בניינים גבוהים שבקצה של כל אחד מהם יש מעקה ארוך וחלק ממתכת. התעוררתי לטעם עמום של בראוניז בקצה הגרון שלי, למנורות כבויות, לבית ריק. בעבר הייתי נשארת לבד בבית ואוכלת מול הטלוויזיה צ'יפס מהתנור ושניצל תירס חצי מופשר, משאירה טביעות של אצבעות שומניות על השלט והמסך, צוללת לחיים נוחים וארוכים ושקטים. הפוסט הזה נכתב כבר שלוש פעמים: בפעם הראשונה סגרתי את הדפדפן בטעות ובפעם השנייה מחקתי הכל כדי להיפטר מהרגשות. לא נפטרתי, מישהו אחר כן. לפני שנתיים. חגגתי לו בשקט עם קופסת עוגיות עבאדי באמצע הלילה ובכי קצוב ומתון. כל מה שאני רוצה לעשות זה לשטוף את הפנים שוב ושוב ושוב ושוב כי הגב כואב והידיים תפוסות וכלום כבר לא בצבע סגול עמוק כזה. אין לי במה להרהר ואין לי אף אחד לספר לו שאיבדתי את שפיות דעתי בחודש הזה ואני לא זוכרת איפה הנחתי אותה. לא מתחת למיטה, לא במגירה של האקונומיקה, לא איפה שהתבלינים.
(השקיעות האלו על הים כבר לא עושות לי כלום והפות יבש כמו המדבר ואין לי יותר מה לקרוא)
(לקינוח אכלתי גלידה בטעם תות-לימון)
