תשאירי לי מקום לחבק אותך

בלילה אני מתעוררת לשירותים שלוש פעמים -  באחת ובארבע וחצי וברבע לשבע, כאילו שהגוף שלי שכח שהוא רק בן עשרים. עוד דברים שהגוף שלי שכח: איך לחייך עם העיניים, איך לגנוח בלי לבכות, איך זה מרגיש כשמישהו שאת אוהבת מלטף לך את הלחי. 

אני בכלל שונאת את הזין שלך בתוכי. אני שונאת שבמקום ללטף אותי אתה אומר לי להתפשט, שבמקום לאכול עוד מגש פיצה הפה שלי צריך להיות מלא באיברים בזויים. אני שונאת שהעירום שלי נוגע בחשוף שלך ואת התחושה הדביקה הזאת של עור-על-עור, חלקלקות של זיעה דמיונית. ואם כבר ככה, הייתי מעדיפה להישאר על הברכיים עם הפרצוף שלי בלמטה שלך, במקום שתכריח אותי להזדקף קצת ולדחוף לשם את האצבע המורה השמאלית שלי. נו, ומילא. אבל כשגם האצבע שלך שם אני כבר לא יודעת במה להתרכז, בבפנים או בחוץ או במה שקורה לי בתוך הפה. אני מודעת עד כאב למראה הבינוני שלי כשאני מסתכלת עליך מלמטה ואם אפילו אני לא יכולה לדמיין שאני מישהי אחרת, אז מה אתה רואה שם ממרומי כיסאך. איזו מן מידה-שהתורה-נדרשת  אכזרית זו. אם אני מתעבת את עצמי, קל וחומר בן בנו. וכשאתה עוצר הכל ואומר לי ללכת ולהביא קונדום אני מוצאת רק את הורודים הגסים שהרופאה דחפה לי כשבדקתי אם אני נקייה. אמרתי לה שאני לא מזדיינת והיא אמרה שאין כזה דבר. וכנראה שבאמת אין, כי אחרי פחות משנתיים אני מזדיינת והחזה שלי נמעך אל השולחן שלך והרגליים שלי מתאמצות להיות גבוהות מספיק כדי שהזין שלך יצליח להידחק לתוכי. פעם חשבתי שהפות שלי מקולקל ואחר כך שהוא רוצח והיום אני כבר לא בטוחה מה הוא ורק יודעת שאני שונאת לשמוע את עצמי מתחננת לעוד ושונאת את הטיפות האלו שעוזרות לך להחליק פנימה ושונאת את זה שאתה מזיין אותי כאילו אני לא שבורה מבפנים. מצד אחד נאנחת ומהצד השני מקרצפת דם. אחד בפה ואחד בלב ואחת אני. לפעמים נדמה לי שאני מעדיפה את כל זה ורק לא להיות לבד, ובפעמים אחרות זו בכלל לא ברירת מחדל. אני רוצה את זה כי ככה ולמרות. יותר משאני שונאת את כל זה, אני שונאת את מי שעשה לי את כל זה לפני הרבה זמן. לא מספיק זמן. 

(ובסוף אני תמיד בוכה. ואף פעם לא מצליחה להסביר שהכי גרוע זה שאני בכלל לא שונאת שום דבר ממה שקרה פה מלבד את עצמי)

- 250 גרם ביסקוויטים 

- 200 גרם שוקולד מריר

- 2/3 כוס חלב שקדים

- כפית תמצית וניל

- שלוש כפות שמן

- כף ברנדי 

- קערת שבבי קוקוס (לציפוי)

אני יושבת במטבח ומועכת ביסקוויטים לתוך קערה גדולה מנירוסטה. יש לי פטיש שניצלים ששוכב חודשים מיותם במגירה, עד שצצה בי שוב היעילות הזו. מועכת ומערבבת עם שוקולד נוזלי ושופכת פנימה רק קצת אלכוהול ישן שמתחבא בארון התחתון. יש כיסאות חדשים במטבח, לבנים מעץ ועליהם כריות צבעוניות. אני יושבת על אחת הכריות ומגלגלת גילגולים קטנים של אהבה ומצפה אותם אחד-אחד. בשבוע שעבר סיימתי את הסוכריות הצבעונית והיום אני צריכה להסתפק במה שיש - קוקוס למבוגרים במקום סוכריות לילדות. פעם בחודש אני שוכבת במיטה מוכתמת בכל האדום הזה ונותנת לכאבים (איומים. כמו חבטות של מוחמד עלי בתוך הרחם שלי. כמו מישהו שמת ואת קשורה על המיטה ולא יודעת איך יוצאים מהסבך הזה) לשקוע בתוך מזרן משומש. בעצם מה שרציתי לכתוב הוא איך פעם הייתי מכינה עוגיות קטנות ולזניה וקינוחים לאנשים שאהבתי, והיום אף אחד לא רוצה את המחוות האלו יותר. כבר אין לי קופסאות מקושטות שאני יכולה לקחת איתי עד תחנת הרכבת בלוד, לדחוף אחד-לפה-שלי ואחד-לפה-שלו. אתם לא אוהבים שדוחפים לכם לפה ומבחינתי זו הדרך היחידה לאהוב. בפה מלא ועיניים דומעות. תנשמי מהאף.

(רוב הזמן לבד. רבע בחירה, רבע בדידות, חצי נחמה)

לפני כמה חודשים החלומות שלי הפסיקו להיות עלילתיים. במקום התחלה ואמצע והתעוררות מפוחדת בסוף, אני זוכרת הבזקים קטנים של חיים שאני-אחרת חייתי. אני חולמת על בתי שימוש מטונפים ביציאת החירום של תיאטרון ישן. המים חלודים והאסלה נוזלת וכשאני מתעוררת זה הדבר היחיד שאני זוכרת. טף-טף-טף-טף-טף-טף-טף. אני חולמת על ישבנים עגולים שנמעכים על השיש ועל עטיפת קונדום קרועה. האיברים מתבלבלים לי כשהם נדחקים אחד אחרי השני לתוכי ואני לא בטוחה אם כבר עשיתי את זה פעם. כנראה שכן. בבוקר אני שלווה וכבר (כמעט) שנתיים שלא הייתי צריכה לחשוב על כל זה, ופתאום זה חזר. אחרי הפעם היחידה שהייתי עם מישהו שאהב אותי באמת, חלמתי כל לילה על אונס. כנראה שלגוף לא משנה כמה אכפת לו ממך. 

(להיות מעוכה על רצפת משרד שחור ולהתחכך ולגעת ולהעמיד פנים ששום דבר לא מת בתוכך)

ימי שישי משבשים את הבפנים שלי, אז אני אוכלת  עוגיות-פסק-זמן במיטה ומפוררת על הסדינים החדשים את כל מה שלא הצלחתי לבלוע ולהדחיק. כבר אין לי כוח לכתוב על אנשים מתים (אתה או אני?) ואני מתמלאת בייאוש עמוק על זה שאף אחד לעולם לא יוכל לאהוב אותי כמו שאני רוצה. על הבדידות החונקת הזאת ועל משרדים חשוכים ונסיעה של שעתיים רק בשביל להעמיד פנים לרגע שלמישהו אכפת. במטבח אני עומדת על כיסאות רעועים ומורידה מהמדף העליון פיילה ענקית מפליז ולתוכה אני מגלגלת שתי כוסות סולת ושתי כוסות מים ואת כל הדמעות שאגרתי השבוע. אמא שלי לימדה אותי שלמרוקאית אמיתית לא שורף ביד כשהאדים נצמדים לעור, והאשכנזייה שאני מתקשחת אל מול הכוויות האדומות האלו. פעם רציתי לשמור על ידיים גמישות וחלקות כדי לנגן להוא שאהבתי את כל הסונטה הראשונה של באך. היום אני שוכבת במיטה מלאת גרגירים ומאזינה שוב ושוב לאנשים שיודעים לבצע אותה טוב ממני, כאלו שהשכילו להבין שאסור לוותר. אז הנה, אני ויתרתי כבר מזמן על מה שעלול היה להיות לי, וכנראה שגם לכם כדאי.

(וכל מה שנשאר לי לכתוב זה שאני מבועתת מהחיים האלו)

דרוש: מטפל מיני שיוציא ממני את השדים בזיון* 

*אחד שיעלה איתי קומה שלמה עד למלון ויסגור אחריו את הדלת בזמן שאתפשט. אחד שיזהר לא לדרוך על הגופה שבפתח החדר ויעזור לי להיפרד בפעם הראשונה. אחד שיקרצף את הדם שהכתים את השטיח וילטף בעדינות עד שאתייבש. מטפל מיני כזה שיהיה כל כך מוצלח עד שלא אצטרך יותר לשבת בגינות שמשיות ולב מרוקן.

(אחד שלא ימות לפני שאני מתה)

יש לאהוב

יֵשׁ לֶאֱהֹב
מִפְּנֵי שֶׁבַּיַּלְדוּת
לִמַּדְנוּ עַצְמֵנוּ לְדַבֵּר עִם זָרִים
וְיֵשׁ לֶאֱהֹב
מִפְּנֵי שֶׁבִּקַּשְׁנוּ מֵהֶם לוֹמַר אֶת הַשָּׁעָה
לַמְרוֹת שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שֶׁיֵּשׁ זְמַן
וְיֵשׁ לֶאֱהֹב
מִפְּנֵי שֶׁהָיָה זְמַן אַחֵר
שֶׁבּוֹ מִישֶׁהוּ אָהַב אוֹתָנוּ
וְיֵשׁ לֶאֱהֹב
מִשּׁוּם אָרְכּוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה
וּבְעִקָּר מִשּׁוּם עָמְקוֹ
וְיֵשׁ לֶאֱהֹב
מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן אָנוּ מַשְׁאִירִים
אֶת הָאוֹר דּוֹלֵק בַּחֲדַר הָאַמְבַּטְיָה
וְיֵשׁ לֶאֱהֹב
מִפְּנֵי בְּדִידוּת הַצַּוָּאר
מִשּׁוּם שֶׁאֲנַחְנוּ רְחוֹקִים אֲפִלּוּ מִגּוּפֵנוּ
וְיֵשׁ לֶאֱהֹב
מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם וּמִפְּנֵי הַזִּקְנָה
שֶׁלְּאַט מְפוֹרֶרֶת אֶת הַגּוּף לְסֻכָּר
וְיֵשׁ לֶאֱהֹב
מִשּׁוּם הַהִתְעוֹרְרוּת בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
וְהָאוֹר מִן הַמִּסְדְּרוֹן
וְהַשָּׁעָה שֶׁעוֹדֶנָּה בִּלְתִּי יְדוּעָה.

(אורין רוזנר)

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵלּוּ הֵן. כִּבּוּד אָב וָאֵם. וּגְמִילוּת חֲסָדִים. וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים. וּבִקּוּר חוֹלִים. וְהַכְנָסַת כַּלָּה. וּלְוָיַת הַמֵּת. וְעִיּוּן תְּפִלָּה. וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ.

(ולוית המת. לוית המת. לוית המת)

אני צריכה לספר שגם אחרי יום שלם שבו הכל היה בסדר, אני בוכה במיטה. למדתי שנעים לי ואולי אני כבר לא צריכה להילחם בהרגשה הזאת כדי להיות ראויה לחיים שלי, או לכל חיים אחרים שאקבל. בלילות אני מתקלחת במים רותחים ויושבת על השטיח הקטן עד שהמים מתקררים לאט לאט. אני סוגרת את הברז ועוברת למגבת עם ישבן לבן מלא בשקערוריות קטנות מסיליקון. אני ישנה בעירום ומתעוררת בעירום והימים ארוכים ועצובים כמו שיר של אריק איינשטיין ואין דרך להימלט מזה. אם הייתי בסדר לא הייתי מחפשת יציאה מהם אבל למרות הכל משהו נשאר בי, ולפעמים אני בטוחה שאם לא הייתי רגילה עד כאב מישהו כבר היה מתאהב בי. יש בי דחף נוראי להרים שוב את המצלמה הישנה שהחבאתי בארון ולצלם את כל מה שמהדהד את הנקודה שבה הכל השתבש, או את כולן. אני שוב צריכה להקיא את העבר החוצה והמילים לא מספיקות לי. אני צריכה צלילים ומראות וריחות ובחלומות שלי הסבון לא מצליח לקרצף את כל הדם שלך מהידיים ואני הולכת ככה ללימודים ולעבודה ואף אחד לא שואל כלום. גם עכשיו אתם לא שואלים ורק מפנים את המבט מדמעות האוטובוסים שלי. חורחה לואיס בורחס כתב פעם שכל מטפורה שנכתבת כבר שומשה אלפי פעמים לפני כן, ואולי אין לי יותר סיבה לחפש מקלט בשפה. פעם טיגנתי בצל ושום והוספתי עגבניות והכנתי שקשוקה לאנשים שאני אוהבת; קצת מלח ופלפל וקורנית לימונית מהגינה האחורית שנשטפה עד העצם. אני עדיין אוהבת כל כך הרבה ומפחדת לאבד שוב ובימי שישי אני ישנה עד מאוחר במקום לתבל ולערבב ולבכות אל תוך המגירה של המחבתות. אני לא תמיד זוכרת איך למצוא טעם בספרים ובשירים ובריח של הים.

אני ישנה עם אטמי אזניים ומסכה לעיניים שנגנבו ממחלקת עסקים באל-על ובכל הכלום הזה אני כמעט מוצאת. 

(מערכת חיסונית שתוקפת את עצמה)