ימי שישי משבשים את הבפנים שלי, אז אני אוכלת עוגיות-פסק-זמן במיטה ומפוררת על הסדינים החדשים את כל מה שלא הצלחתי לבלוע ולהדחיק. כבר אין לי כוח לכתוב על אנשים מתים (אתה או אני?) ואני מתמלאת בייאוש עמוק על זה שאף אחד לעולם לא יוכל לאהוב אותי כמו שאני רוצה. על הבדידות החונקת הזאת ועל משרדים חשוכים ונסיעה של שעתיים רק בשביל להעמיד פנים לרגע שלמישהו אכפת. במטבח אני עומדת על כיסאות רעועים ומורידה מהמדף העליון פיילה ענקית מפליז ולתוכה אני מגלגלת שתי כוסות סולת ושתי כוסות מים ואת כל הדמעות שאגרתי השבוע. אמא שלי לימדה אותי שלמרוקאית אמיתית לא שורף ביד כשהאדים נצמדים לעור, והאשכנזייה שאני מתקשחת אל מול הכוויות האדומות האלו. פעם רציתי לשמור על ידיים גמישות וחלקות כדי לנגן להוא שאהבתי את כל הסונטה הראשונה של באך. היום אני שוכבת במיטה מלאת גרגירים ומאזינה שוב ושוב לאנשים שיודעים לבצע אותה טוב ממני, כאלו שהשכילו להבין שאסור לוותר. אז הנה, אני ויתרתי כבר מזמן על מה שעלול היה להיות לי, וכנראה שגם לכם כדאי.
