תשאירי לי מקום לחבק אותך

לפני כמה חודשים החלומות שלי הפסיקו להיות עלילתיים. במקום התחלה ואמצע והתעוררות מפוחדת בסוף, אני זוכרת הבזקים קטנים של חיים שאני-אחרת חייתי. אני חולמת על בתי שימוש מטונפים ביציאת החירום של תיאטרון ישן. המים חלודים והאסלה נוזלת וכשאני מתעוררת זה הדבר היחיד שאני זוכרת. טף-טף-טף-טף-טף-טף-טף. אני חולמת על ישבנים עגולים שנמעכים על השיש ועל עטיפת קונדום קרועה. האיברים מתבלבלים לי כשהם נדחקים אחד אחרי השני לתוכי ואני לא בטוחה אם כבר עשיתי את זה פעם. כנראה שכן. בבוקר אני שלווה וכבר (כמעט) שנתיים שלא הייתי צריכה לחשוב על כל זה, ופתאום זה חזר. אחרי הפעם היחידה שהייתי עם מישהו שאהב אותי באמת, חלמתי כל לילה על אונס. כנראה שלגוף לא משנה כמה אכפת לו ממך. 

(להיות מעוכה על רצפת משרד שחור ולהתחכך ולגעת ולהעמיד פנים ששום דבר לא מת בתוכך)