אני בכלל שונאת את הזין שלך בתוכי. אני שונאת שבמקום ללטף אותי אתה אומר לי להתפשט, שבמקום לאכול עוד מגש פיצה הפה שלי צריך להיות מלא באיברים בזויים. אני שונאת שהעירום שלי נוגע בחשוף שלך ואת התחושה הדביקה הזאת של עור-על-עור, חלקלקות של זיעה דמיונית. ואם כבר ככה, הייתי מעדיפה להישאר על הברכיים עם הפרצוף שלי בלמטה שלך, במקום שתכריח אותי להזדקף קצת ולדחוף לשם את האצבע המורה השמאלית שלי. נו, ומילא. אבל כשגם האצבע שלך שם אני כבר לא יודעת במה להתרכז, בבפנים או בחוץ או במה שקורה לי בתוך הפה. אני מודעת עד כאב למראה הבינוני שלי כשאני מסתכלת עליך מלמטה ואם אפילו אני לא יכולה לדמיין שאני מישהי אחרת, אז מה אתה רואה שם ממרומי כיסאך. איזו מן מידה-שהתורה-נדרשת אכזרית זו. אם אני מתעבת את עצמי, קל וחומר בן בנו. וכשאתה עוצר הכל ואומר לי ללכת ולהביא קונדום אני מוצאת רק את הורודים הגסים שהרופאה דחפה לי כשבדקתי אם אני נקייה. אמרתי לה שאני לא מזדיינת והיא אמרה שאין כזה דבר. וכנראה שבאמת אין, כי אחרי פחות משנתיים אני מזדיינת והחזה שלי נמעך אל השולחן שלך והרגליים שלי מתאמצות להיות גבוהות מספיק כדי שהזין שלך יצליח להידחק לתוכי. פעם חשבתי שהפות שלי מקולקל ואחר כך שהוא רוצח והיום אני כבר לא בטוחה מה הוא ורק יודעת שאני שונאת לשמוע את עצמי מתחננת לעוד ושונאת את הטיפות האלו שעוזרות לך להחליק פנימה ושונאת את זה שאתה מזיין אותי כאילו אני לא שבורה מבפנים. מצד אחד נאנחת ומהצד השני מקרצפת דם. אחד בפה ואחד בלב ואחת אני. לפעמים נדמה לי שאני מעדיפה את כל זה ורק לא להיות לבד, ובפעמים אחרות זו בכלל לא ברירת מחדל. אני רוצה את זה כי ככה ולמרות. יותר משאני שונאת את כל זה, אני שונאת את מי שעשה לי את כל זה לפני הרבה זמן. לא מספיק זמן.
(ובסוף אני תמיד בוכה. ואף פעם לא מצליחה להסביר שהכי גרוע זה שאני בכלל לא שונאת שום דבר ממה שקרה פה מלבד את עצמי)
