אני צריכה לספר שגם אחרי יום שלם שבו הכל היה בסדר, אני בוכה במיטה. למדתי שנעים לי ואולי אני כבר לא צריכה להילחם בהרגשה הזאת כדי להיות ראויה לחיים שלי, או לכל חיים אחרים שאקבל. בלילות אני מתקלחת במים רותחים ויושבת על השטיח הקטן עד שהמים מתקררים לאט לאט. אני סוגרת את הברז ועוברת למגבת עם ישבן לבן מלא בשקערוריות קטנות מסיליקון. אני ישנה בעירום ומתעוררת בעירום והימים ארוכים ועצובים כמו שיר של אריק איינשטיין ואין דרך להימלט מזה. אם הייתי בסדר לא הייתי מחפשת יציאה מהם אבל למרות הכל משהו נשאר בי, ולפעמים אני בטוחה שאם לא הייתי רגילה עד כאב מישהו כבר היה מתאהב בי. יש בי דחף נוראי להרים שוב את המצלמה הישנה שהחבאתי בארון ולצלם את כל מה שמהדהד את הנקודה שבה הכל השתבש, או את כולן. אני שוב צריכה להקיא את העבר החוצה והמילים לא מספיקות לי. אני צריכה צלילים ומראות וריחות ובחלומות שלי הסבון לא מצליח לקרצף את כל הדם שלך מהידיים ואני הולכת ככה ללימודים ולעבודה ואף אחד לא שואל כלום. גם עכשיו אתם לא שואלים ורק מפנים את המבט מדמעות האוטובוסים שלי. חורחה לואיס בורחס כתב פעם שכל מטפורה שנכתבת כבר שומשה אלפי פעמים לפני כן, ואולי אין לי יותר סיבה לחפש מקלט בשפה. פעם טיגנתי בצל ושום והוספתי עגבניות והכנתי שקשוקה לאנשים שאני אוהבת; קצת מלח ופלפל וקורנית לימונית מהגינה האחורית שנשטפה עד העצם. אני עדיין אוהבת כל כך הרבה ומפחדת לאבד שוב ובימי שישי אני ישנה עד מאוחר במקום לתבל ולערבב ולבכות אל תוך המגירה של המחבתות. אני לא תמיד זוכרת איך למצוא טעם בספרים ובשירים ובריח של הים.
אני ישנה עם אטמי אזניים ומסכה לעיניים שנגנבו ממחלקת עסקים באל-על ובכל הכלום הזה אני כמעט מוצאת.
(מערכת חיסונית שתוקפת את עצמה)
