תשאירי לי מקום לחבק אותך

זה תמיד באותו המקום בחורשה הזאת. הוא מוריד את החלק התחתון ואני את העליון, במין יין-יאנג - זרועות חשופות אל מול רגליים שעירות; חזה נופל מול בליטה קטנה. הפלייליסט גנרי להחריד ואני אפילו לא טורחת לנסות ולהנות ממנו, אבל פתאום, כשהפרצוף שלי מעוך בתוך המפשעה של גבר אחר, בילי ג'ואל מופיע עם שיר מתוך סצנה רומנטית. בעולם אחר הייתי יושבת על ספה חמה ונעימה עם השיר הזה ברקע, הראש שלי על ירך של גבר שאני נמשכת אליו, עם שיער פרוע וגרביים צמריריות. אני לא יודעת אם אני נמשכת אליכם, אני מחפשת ליטופים בראש ולא איברים בגרון. אבל בינתיים אני נאחזת במילים שננהמות בחשיכה בתוך מכוניות זרות- ילדה טובה, עוד קצת ככה. אם אני דוחפת עמוק מספיק אני יכולה כמעט לדמיין אנשים שאהבתי פעם מהנהנים בהשלמה מאוכזבת. 

(אני עולה על האוטובוס הראשון מהתחנה המרכזית ויוצאת אל תוך קרני המנטה של אותה השמש. אני לא יודעת למה אני מחכה, צאי ותחיי. הוא כבר מת מזמן)

אני מניחה ראש על ספה רכה ואוחזת בלי לעזוב באגודל של מישהו אחר. לישון בתוך מיטה גדולה ולטבוע בשמיכה מצופה בעיגולים. לבכות ישר והפוך ולפני ותוך-כדי ואחרי, בעיקר אחרי. לבכות על כל מה שעשיתי ועל מה שלא הייתי מסוגלת לעשות. על כל מה שלא השתנה כבר (כמעט) שנתיים. אני מאבדת אחיזה בסיבה המקורית ונשארת עם פירורים של טראומה ואני לא יכולה לנשום יותר. 

(אני צריכה ליטופים אין-סופיים כל הלילה ובבוקר שוב הכל ריק לגמרי. אני לא יודעת להיות אחרת)

(אני חור שחור של כל מה שהיה פעם חשוב)

יוֹם חֹפֶשׁ

אֲנִי לוֹקַחַת יוֹם חֹפֶשׁ מִגַעְגוּעַי,
מִגִילִי, מִזְּמַנִי וּמִכֹּל הַסְּפָרִים
שֶׁבִּקְשׁוּ לְלַמְּדֵנִי עוֹלָם בִּלְשׁוֹן קַפְּדָנִים.

וְטוֹב לִי
לַחְשֹׁב וְלִשְׁאֹל וְלֹא לְחַכּוֹת לִתְשׁוּבָה.

מַה שֵׁם הָעֵץ הַזֶה? וְאֵיךְ
מְזַמְּרִים אֶת שְׁתִיקַת הַצִּפּוֹר? וּמֵאַיִן
נָשָׂא הָרוּחַ אֶת הַכּוֹכָב הַזֶה?

וְהַאִם אֲנִי אֲבוּדָה
בֵּין דְּבָרִים יְפֵי קִרְבָה?
אוֹ אוּלַי
הָרָחוֹק בְּיוֹתֵר
מֵשִׁיב נַפְשִׁי אֵלָי?

(לאה גולדברג)

הייתי מוכנה להיות זונה של ספרים. שוכבת במיטה גדולה (נשענת על הקיר עם טוסיק מובלט. או רגליים מופשקות על שולחן משרדי, מפזרת את כל הדוחות הכספיים), ממלאת את הפות שלי בפין שלך וגונחת לאוויר את הספר האחרון שהבאת לי. צועקת שירה ופרוזה ורומנים רומנטיים מתקתקים (ורק לא ספרי עזרה עצמית. אין פה יותר למי לעזור. המצב יישאר ככה, עם מועקה חונקת באיזור התעשיה של פתח תקווה ודמעות). אני מוכנה להיות זונה של ספרים ועל כל יום כזה הייתי מקבלת ממך ספר משומש. אני אערום אותם במגדלים רעועים על השידות והשיש ואולי אפילו אתקין להם מדפים חומים וכבדים ואסדר את כולם לפי הצבעים של הקשת. תמורות חומריוֹת לנפש המדממת שלי, בגדים רחבים ורכים מול צוהר קטן, שמיכה ישנה וסיפורים משגעים על כל מי שהייתי יכולה להיות אם לא הייתי אני. 

כל הפנטזיות המיניות שלי מסתכמות בזה. כל ההצלפות וההשפלות והמילים מתגמדות לעומת חדירה חלקה ונקיה. פות ופין ושני בני אדם שלא מכניסים שום דבר ללב.

אני לא מצליחה להיזכר מתי הפסקתי לבכות על זה שאתה מת והתחלתי לבכות על מה שהרגת בתוכי. 

בחלום שלי התחככתי ושיפשתי ונגעתי ולא בכיתי אפילו דמעה אחת.

אני מבקשת סליחה מכולם ורק לא מעצמי. אני רוצה שתסלחו לי שאני לא יכולה לתת לכם שום דבר, אני חוזרת ונפגשת ובסוף תמיד מתמוטטת. אני מצטערת על ידיים שצובטות על מבט מזוגג בעיניים ועל ההתנתקות הקבועה שלי.

אם הייתי פוגשת את עצמי לקפה הייתי משפילה מבט ולוחשת בהתנצלות שלא התכוונתי לכל זה. לא רציתי לסיים את החיים שלי בגיל שמונה עשרה (וחצי). תמיד חשבתי שאוכל להיות כל מה שרק ארצה, ופתאום גיליתי שאין לי שום מקום שאוכל באמת לנוח בו.

אני מבקשת סליחה שאני ממשיכה לגעת איפה שכואב במקום לשים פלסטר.

(כותבת ומוחקת) 

אני שוב חוזרת הביתה באמצע הלילה מביקורים קטנים אצל גברים שאף פעם לא אצליח לאהוב. והם תמיד אוהבים אותי; מגלגלים שתיים ומהדקים ומושיטים לי אחת, ואני יושבת עם סיגריה כבויה ושלמה ביד שלי בזמן שהם שואפים ושואפים ושואפים. הייתי רוצה למצוא שלווה בטיולים ברחוב הצר של המדרגות שמאחורי הבניין שלי. בקפה רותח בכל בוקר. במקלחות ארוכות ונקיות. אני הולכת איתו ועם הכלבים והוא מחזיק אותי במרפק כדי שלא אעצור או אמעד ואני יודעת שאני יכולה לשחרר ולפתוח ולהרגיש אליו בחזרה. אבל במקום זה אני אטומה וקשיחה ומסרבת לראות בו את מה שהוא רואה בי. בחלומות הכי פרועים שלי אני יושבת במושב שליד הנהג, נוסעים באמצע הלילה ואני מנמנמת ומסתכלת עליו ומתפלאת מכל מה שיש. אני לא חושבת שאוכל להשיג את זה אי פעם, לא בטוחה שאני באמת רוצה. אבל טוב שיש תכנית ב, מקופלת ומהודקת במגירה עד ליום שאהיה חייבת להמשיך. פעם חשבתי שאין בי שום דבר, אבל דמויות מהעבר חוזרות ומציצות ומנפנפות לי לשלום ואני לא מצליחה להבין למה הם לא שוכחים. ואיך. ואני נזכרת במיטות ישנות ובציפות של כריות מלוכלכות ששייכות למישהו אחר והאשמה מציפה אותי מכל כיוון. ולפעמים אני יושבת על הכיסא במשרד ולא יודעת איך להרים את העט ולהתחיל לעבוד. צעד קדימה ושלושה אחורה. (רציתי לכתוב שכל זה נמשך כבר עשרים חודשים ופתאום הבנתי שכנראה "עשרים שנים" יהיה מדויק יותר.)

בכל בוקר אני רוצה בורקס גבינה בשקית נייר מתקמטת.

שיר משמר

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ.
 
הָעִיר חָשְׁכָה. אֵין אִישׁ יוֹדֵע מַה זֶּה עָם.
אֵין עָם יוֹדֵע מָה זֶּה אִישׁ וּמָה אִשָּׁה.
אַךְ בַּחוּצוֹת, אַךְ בַּחוּצוֹת בְּעֶרֶב חַם,
בְּעֶרֶב חַם הַשָּׁט כִּצְחֹק וְכִלְחִישָׁה,
רָצִים עַל שְׁתַּיִם הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם
וְהַשְּׁקִיעָה שֶנִפְרְדָה מִן הָעוֹלָם
וְהַדְּגָלִים וְהַשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה
הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, יֵינָם, לַחְמָם.

זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה
רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן,
שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא
וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,
שֶבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מִנוֹרָה
אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישָׁן.
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וָטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה,
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.

עַל פְּנֵי הָרְחוֹב, אֲשֶׁר הִדְלִיק אֶת הַצְּלָלִים,
עַכְשָׁו חַשְׁרוֹת הַצִּפֳּרִים אֵינָן עָפוֹת,
אֲבָל בַּחוֹרֶף מִקּוֹלָן בֵּין הֶעָלִים
כָּל הַשְּׂדֵרוֹת בָּעִיר צוֹוְחוֹת כִּמְטֹרָפוֹת.
עַכְשָׁו שׁוֹתְקוֹת הֵן, כִּי צִפּוֹר אֵין בֵּין עָלִים.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְגֶחָלִים.

הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל שֶׁל אוֹתִיּוֹת.
מוּאָר שְׁלָטִים שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְשֶׁל מִלִּים.
מֵאֲחוֹרֵי מוֹטוֹת בַּרְזֶל וְחָבִיּוֹת
נוֹשֵׁם הַיָּם, גָּדוֹל וָזָר כְּבֵית חוֹלִים.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְאוֹתִיּוֹת.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר מִלִּים וְגֶחָלִים.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
שְׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ,
שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְיָדַיִךְ.
 
הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?
 
הַגִּידִי לָמָּה וְאֶל מִי בְּלִי קוֹל בּוֹכָה אַתְּ?
אִמְרִי מִנַּיִן לָךְ, פְּתַיָּה מַאֲמִינָה,
שֶׁהַחַיִּים נוֹצְרוּ לֹא לְלַמְּדֵנוּ דַעַת,
כִּי אִם נוֹצְרוּ כְּדֵי לִטֹּל אֶת הַבִּינָה?
אִמְרִי, כֵּיצַד? מַדּוּעַ? מִי אָמַר לָךְ זֹאת?
אִמְרִי, מִנַּיִן? מִי גִלָּה לָךְ אֶת הַסּוֹד?
 
הַסַּכָּנוֹת רַבּוֹת וּמִסְפָּרָן מֵאָה
וְהֵן רוֹבְצוֹת אוּלַי בְּמַעְגָּל אוֹרֵב
אַךְ לֹא אוֹתָן, אַךְ לֹא אוֹתָן אַתְּ יְרֵאָה,
רַק אֶת נַפְשֵׁךְ הַמְאֹהָבָה וְהַמְּלֵאָה,
הַמִּתְחַלְחֶלֶת לְקוֹל צַעַד מִתְקָרֵב,
אוֹתָהּ יָרֵאת, אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּיָה,
אֶת הָרָעָה, אֶת הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב.
 
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, לִבֵּךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
אוּלַי הָאשֶׁר בָּךְ שׁוֹכֵן וְהוּא דִבְשֵׁךְ,
דִּבְשֵׁךְ הֶחָם כִּדְמֵי לִבֵּךְ וְדִמְעוֹתַיִךְ.
דִּבְשֵׁךְ הֶחָם וְהַכָּבֵד וְהֶחָשֵׁךְ.
הָעֶרֶב בָּא. יָפֶה מִמֶּנּוּ אֵין בֵּינְתַיִם.
הָעֶרֶב בָּא. הוּא כְּבָר הֶחֱלִיף אֶת הַשָּׁמַיִם.
 
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, הֲלֹא טוֹבוֹת צוֹפֵן הָעֶרֶב
וְרַק עוֹד אֵין לָדַעַת בְּיַד מִי וְאֵיךְ.
הֲלֹא הָרוּחַ, שֶׁאֵינֶנָּה מְדַבֶּרֶת,
לֹא לְחִנָּם רַכּוֹת נוֹגַעַת בִּכְתֵפֵךְ.
בְּאוֹר יָרֵחַ וְחַשְׁמַל הָעִיר מוּאֶרֶת.
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ.

(נתן אלתרמן)

אני מפחדת להישאר לבד. אני מפחדת שיום אחד תתקשר ותאשים אותי בכל מה שקרה. (ואני מפחדת שלא). אני מפחדת מסירנות של אמבולנס ומשוטרים בתפקיד, ממדרגות חלקות וללכת לאיבוד. אני מפחדת לשתות יותר מדי ומפחדת שאני לא נהנית מספיק. מפחיד אותי לחשוב על העתיד, לגלות שלא התקדמתי לשום כיוון ושאני לא משתבחת עם השנים. אוטובוסים מלאים ומקומות צפופים ותחושת שובע מתפקעת. אני מפחדת מהיום שבו לא יהיה לי לאן לברוח ומהצורך שלי להישאר באותו המקום. אני מפחדת לקום יום אחד ולהסתכל במראה ולא להבין איך הגעתי לכאן. זה כבר קורה לי לפעמים. אני מפחדת להישמע טרחנית, צעקנית. כשכועסים. עלי ועלייך ובכלל. שוכחת שאני כל הזמן כועסת.