לפני 4 שנים. 12 בינואר 2020 בשעה 13:08
אני מניחה ראש על ספה רכה ואוחזת בלי לעזוב באגודל של מישהו אחר. לישון בתוך מיטה גדולה ולטבוע בשמיכה מצופה בעיגולים. לבכות ישר והפוך ולפני ותוך-כדי ואחרי, בעיקר אחרי. לבכות על כל מה שעשיתי ועל מה שלא הייתי מסוגלת לעשות. על כל מה שלא השתנה כבר (כמעט) שנתיים. אני מאבדת אחיזה בסיבה המקורית ונשארת עם פירורים של טראומה ואני לא יכולה לנשום יותר.
(אני צריכה ליטופים אין-סופיים כל הלילה ובבוקר שוב הכל ריק לגמרי. אני לא יודעת להיות אחרת)
(אני חור שחור של כל מה שהיה פעם חשוב)
