אני שוב חוזרת הביתה באמצע הלילה מביקורים קטנים אצל גברים שאף פעם לא אצליח לאהוב. והם תמיד אוהבים אותי; מגלגלים שתיים ומהדקים ומושיטים לי אחת, ואני יושבת עם סיגריה כבויה ושלמה ביד שלי בזמן שהם שואפים ושואפים ושואפים. הייתי רוצה למצוא שלווה בטיולים ברחוב הצר של המדרגות שמאחורי הבניין שלי. בקפה רותח בכל בוקר. במקלחות ארוכות ונקיות. אני הולכת איתו ועם הכלבים והוא מחזיק אותי במרפק כדי שלא אעצור או אמעד ואני יודעת שאני יכולה לשחרר ולפתוח ולהרגיש אליו בחזרה. אבל במקום זה אני אטומה וקשיחה ומסרבת לראות בו את מה שהוא רואה בי. בחלומות הכי פרועים שלי אני יושבת במושב שליד הנהג, נוסעים באמצע הלילה ואני מנמנמת ומסתכלת עליו ומתפלאת מכל מה שיש. אני לא חושבת שאוכל להשיג את זה אי פעם, לא בטוחה שאני באמת רוצה. אבל טוב שיש תכנית ב, מקופלת ומהודקת במגירה עד ליום שאהיה חייבת להמשיך. פעם חשבתי שאין בי שום דבר, אבל דמויות מהעבר חוזרות ומציצות ומנפנפות לי לשלום ואני לא מצליחה להבין למה הם לא שוכחים. ואיך. ואני נזכרת במיטות ישנות ובציפות של כריות מלוכלכות ששייכות למישהו אחר והאשמה מציפה אותי מכל כיוון. ולפעמים אני יושבת על הכיסא במשרד ולא יודעת איך להרים את העט ולהתחיל לעבוד. צעד קדימה ושלושה אחורה. (רציתי לכתוב שכל זה נמשך כבר עשרים חודשים ופתאום הבנתי שכנראה "עשרים שנים" יהיה מדויק יותר.)
בכל בוקר אני רוצה בורקס גבינה בשקית נייר מתקמטת.
