תשאירי לי מקום לחבק אותך

כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה.

(לפעמים אני כל כך בודדה שאני צריכה להקיא)

החורף עדיין מתמהמה. בבקרים אני מכבה את החימום ופותחת את כל התריסים והחלונות, גם את ההוא שפונה ישר אל תוך המטבח של השכנים ממול. אני מתלבשת בבגדים רחבים וקלים ושוכחת שלפעמים מותר גם אחרת. 

--

אתמול ישבתי על ספסל אבן ביער ירושלים וקילפתי תפוזים וקלמנטינות והיה לי קר בחוץ וקר בפנים ולפעמים אני שוכחת שכדי לנשום חייבת לשחרר קצת. כשהייתי ילדה הייתי הולכת לישון כל לילה עם דיסק של הכבש השישה עשר ותמיד הייתי נרדמת כשיהונתן גפן סיפר שאבא שלו יושב וכותב שירים, והיום אני שוב מתנחמת בקולות של יהודית וגידי ואם ככה מרגישה רגרסיה, זה כנראה לא כל כך נורא. 

--

ועכשיו אני במשרד. קטפתי מהגינה מאחור ערימה של עלי נענע, ואני שותה את התה שלי עם בוץ מתחת לאצבעות ועוגייה של ריבה. כמו השקט שלפני הכל. אני נמנעת מרחובות מסויימים בעיר הזאת, לובשת רק מה שנוח, לא נוגעת בעצמי. עם השלווה הזאת אני יכולה לצוף מעל הגלים עד שפתאום אשכח לשים לב ואצטרך ללמוד שוב איך נושמים מתחת למים. 

--

(אחר כך נרקוד ונעלה אלי הבית.)

--

--

(ועוד תוספת אחרונה:)

לפעמים אני חושבת שכל כך טוב לי ככה שאני אפילו לא מצליחה להיזכר איך זה מרגיש כשנורמלי.

--

קמתי בבוקר ושוב הייתי עצובה.

זה ככה בדרך כלל

א. בתיכון האצבעות שלי הריחו כמו ניקוטין ולחמניות, גמישות וזריזות ובעלות תועלת. היום אני מריחה כמו מנה חמה והאדים מילאו את המשרד ולא זכרתי איך פותחים את החלון, אם מסובבים ימינה או שמאלה.

ב. בלילות אני ישנה עם מכנסיים ארוכים וגב חשוף ומגששת ברווח שבין המיטה לקיר אחרי זרוע של מישהו אחר. כזו שאוכל לנעוץ בה את הציפורניים הקצרות והצבועות שלי, להיתלות בה כמו בטיפול פסיכולוגי ולהעמיד פנים שאפשר לצוף ככה עד ליבשה.

ג. לפני שני חורפים הייתי אוכלת תפוז אחד ליום. בחורף ההוא היו לי מספיק סוודרים ומגפיים וחייכתי כששאלו אותי איך ישנתי בלילה. לפעמים אני מרגישה שוב את הנקודה המדוייקת שהרסתי את הכל ונעצרת באמצע הרחוב, שוכחת לאן אני צריכה להמשיך. ירושלים אדיבה לסוג כזה של דמנציה, תמיד אפשר קדימה וגם אחורה ומותר אפילו להתחרט.

ד. אני מנסה לתפוס רגעים שאף פעם לא היו שלי: כובעים עגולים, ורדים בצבע צהוב, מיטות חשופות ומוכתמות. אני מתגעגעת לכבישים ראשיים ולשיר אחד שניגנתי בלי לעצור באוזניות שהפסיקו לעבוד. אני לוחצת את המצח שלי לקיר למרות שהמרחב שלי הולך וגדל, אני רוצה לחזור להיות מישהי אחרת ששנאתי ואהבתי והערצתי. 

ה. יום יבוא ומישהו יקרא את כל זה וירצה לספר לי שגם לו השיר הזה הופך את הבטן וקורע את מיתרי הקול. ואני אחייך ואגיד, "אני יודעת, נכון?" ושנינו נבין שעדיף את הלבד. 

(ו. יש לי ערימות של תמונות שלי, חשופות ופתייניות ומלנכוליות שאני מצלמת רגע לפני שאני הולכת לישון.)

(פעם הוא אהב אותך אבל עכשיו שכח)

אתמול חגגתי לך יומולדת: ערימת פנקייקים עם חמאת בוטנים, ספר על מוות שסבתא השאילה לי, שמיכה ורודה. וככה פתאום אתה גדלת בשנה ואני נשארתי אותו דבר, עם חזה חשוף מול חלון גדול. ורגליים רועדות.  

(ואני בכיתי כשהתעוררתי לאור יום)

יפוי כוח 

(לכל מאן דבעי:)

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל
הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

בְּלֵילוֹת בְּהִירִים הָאֲוִיר צוֹנֵן
וְלִפְעָמִים בְּלֵילוֹת מוּעָבִים גַּמְכֵּן,
וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם וְיֵשׁ חַמְסִינִים
וְגוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים,
שֶׁעִתִּים מְחַיְּכִים וְעִתִּים לֹא,
לִפְעָמִים בִּגְלָלָהּ, לִפְעָמִים בִּגְלָלוֹ.

הַנּוֹף הוּא פָּשׁוּט וְחֲסַרְעַרְפִּלִּים,
מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים, לֹא עוֹלִים,
לִפְעָמִים שׂוֹנְאִים, לִפְעָמִים אוֹהֲבִים,
יֵשׁ מְעַט יְדִידִים וּבְעִקָּר אוֹיְבִים,
אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לְאוֹר הַיּוֹם,
לְהִשָּׁאֵר צָעִיר תָּמִיד וְלַחֲלֹם
עַל קֶצֶב נוֹעָז לְאוֹר הַיּוֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לִזְרֹם, לִזְרֹם,
רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם.

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַחֲלוֹם, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה
אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם,
וַאֲנַחְנוּ נָהָר לְאוֹר הַיּוֹם,
לִזְרֹם יְחִידִי, יְחִידִי לִזְרֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק, שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַחֲלוֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל.

דוד אבידן

יש לי שאריות של תחושה רירית על השפתיים, פה קר של מישהו אחר שנדבק לשלי וגם ימים אחר כך אני לא מצליחה לקלף את הרוק. אני לא יודעת מאיפה זה הגיע, כבר כמה זמן שהאינטימיות שלי מתרחקת ממגעים קטנים כאלו. בלי שפתיים, בלי לשונות, בלי גב עירום וחלק של פרטנר זר שנוגע בי עם הידיים שלו. פעם חיפשתי תחושה מוכרת כשפילסתי את הדרך בין ערימות הגברים, אבל היום אני רוצה להישאר קצת לבד. אני נהנית ממיטות ריקות ופות יבש ופיג'מות צנועות. כואב לי הראש, אולי ננסה מחר. אבל אני יודעת שאין מחר ואני סופרת ימים ולא ברור לי מה המטרה. אני רוצה להיות נקייה וטהורה וגמולה מכל זה, וכבר שנים שלא הייתי. פעם הייתי מעניקה לעצמי מדבקה על כל פעם שהצלחתי לאונן בלי להיזכר בך, והיום אני עושה את ההפך - נזכרת בלי לאונן. פעם אמרת לי שזמנים טובים עוד יגיעו, אבל לא נשארת בסביבה מספיק זמן כדי להוכיח לי. אני לא יודעת אם אני יכולה להוכיח לעצמי. הייתי רוצה שתקראו אותי ותרגישו את הרוח שמתחילה לנשוב אחר הצהריים ומביאה איתה ריח של ים ויסמינים ואמבטיות בסבון תינוקות. בדירה הירושלמית שלי היה לי פעם חלון גדול, צוהר בגג, שדרכו ראיתי את העננים והמסגדים ואת החלומות שלי מתעופפים. אם הייתי שעה ביום, הייתי שמיים סגולים כהים וגשם מטפטף על ורדים נבולים. נקודה. 

בלילה חלמתי על מין ובבוקר רציתי שוקולד. כשהייתי ילדה קיבלתי במשלוח מנות וופל מצופה עם גושים של צימקאו במרכזו וזה מה שאני רוצה עכשיו: הכלאה מסוכנת בין קקאו שומן צמחי, רעל מטלטל שיידבק לי לשיניים ויכאיב לי בבטן. לפני כמה ימים השתעשעתי במחשבה שאולי כדאי שאתנזר ממין ולא אכניס יותר פינים לפה ואצבעות לפות, ושאולי ככה אהיה נקייה מבפנים ולא ארצה להתקלח כל הזמן. אחר כך עשיתי שנצ והזעתי וניקיתי את עצמי בסבון בריח לבנדר מלאכותי. קירצפתי את העור היבש שברגליים והיום הוא כבר חזר, עקשן ומכאיב, כמו כל המילים שאמרתם עלי. שאמרתי על עצמי. בירושלים כבר הגיע הסתיו ואלבומים של רונה קינן מתנגנים אצלי בראש בלי הפסקה ואני כבר לא בטוחה מה ההבדל בין זה לבין לאבד את שפיות דעתי. אולי זה לא משנה. אני מדמיינת את עצמי שוקעת באמבטיה רותחת של מים וקצף יוצאת משם עם שכבת עור חדשה וחלקה, כזאת שאי אפשר לנחש איך הייתי נראית קודם. 

הייתי רוצה להיות עפיפון. 

אחרי יום שלם בתוך החזייה, החזה שלי מריח קצת כמו זיעה וזרע ובדידות.

(רציתי לכתוב הרבה יותר מזה, אבל כרגע אני רק רוצה להבהב, לגעת לרגע ומיד להיעלם)

אני אוהבת את הרחבה של האופרה בתל אביב, רגע לפני שהופעה מתחילה וכל הזקנים זורמים פנימה, לבושים בחולצות מכופתרות ושמלות שחורות אלגנטיות. לכיכר ציון באמצע הלילה יש אפקט דומה, של שקט מפתיע ואורות מהבהבים של מסיבה שנגמרה מזמן ונשכחה. בימים מסויימים אני מוסיפה לרשימה הזאת את חדר המדרגות של הבניין שלי, ארבע קומות של סידור הבגדים והזדמנות אחרונה לעטות הבאה נזירית וטהורה. מה עוד. התחנה המרכזית בתל אביב, כשכל פעם אני חושבת שאני מבינה אותה ואז שוב הולכת לאיבוד בין הבגדים הזולים ומאפיות זהות. יש ספסלים שמיועדים לישיבה, אחרים לשנת לילה מופרעת ורועשת. אני אוהבת ספסלים של בכי, מעץ ישן מתחת לשקמים או מרופדים במסטיקים יבשים של קו 300. בשנים האחרונות סיגלתי לי בכי רטוב ומשתנק של תחבורה ציבורית. אני כבר לא מתנצלת בפני השבים והעוברים על העצב שפתאומי שתקף אותי, אלא מקנחת את האף עד הסוף ו, כמעט בהתרסה, מפנה מקום במושב שלידי. אין לי יותר את כמות הכבוד העצמי המספקת כדי לחכות ולהתאפק עד שאגיע לתא שירותים פרטי אז אני פורקת כל עול ונותנת לאומללות להישפך מהאזניים ולהציף את האוטובוס. בזמן התיכון הייתי נוסעת פעם בשבוע (לפחות) ברכבת, הלוך וחזור. הייתי מסגלת לי מנהג לשבת במושב עם כיוון הנסיעה, להניח את הראש על החלון ולדמיין שהכל בסדר. אני בסדר. אני אוהבת לשקר את צמד המילים האלו, נחמת טיפשים שמבהירה בביטחון: אין כאן שום דבר לראות. תתקדמו הלאה, אתם חוסמים את התנועה. 

(אתה שובר את ליבי, אני ממש לידך)