אני אוהבת את הרחבה של האופרה בתל אביב, רגע לפני שהופעה מתחילה וכל הזקנים זורמים פנימה, לבושים בחולצות מכופתרות ושמלות שחורות אלגנטיות. לכיכר ציון באמצע הלילה יש אפקט דומה, של שקט מפתיע ואורות מהבהבים של מסיבה שנגמרה מזמן ונשכחה. בימים מסויימים אני מוסיפה לרשימה הזאת את חדר המדרגות של הבניין שלי, ארבע קומות של סידור הבגדים והזדמנות אחרונה לעטות הבאה נזירית וטהורה. מה עוד. התחנה המרכזית בתל אביב, כשכל פעם אני חושבת שאני מבינה אותה ואז שוב הולכת לאיבוד בין הבגדים הזולים ומאפיות זהות. יש ספסלים שמיועדים לישיבה, אחרים לשנת לילה מופרעת ורועשת. אני אוהבת ספסלים של בכי, מעץ ישן מתחת לשקמים או מרופדים במסטיקים יבשים של קו 300. בשנים האחרונות סיגלתי לי בכי רטוב ומשתנק של תחבורה ציבורית. אני כבר לא מתנצלת בפני השבים והעוברים על העצב שפתאומי שתקף אותי, אלא מקנחת את האף עד הסוף ו, כמעט בהתרסה, מפנה מקום במושב שלידי. אין לי יותר את כמות הכבוד העצמי המספקת כדי לחכות ולהתאפק עד שאגיע לתא שירותים פרטי אז אני פורקת כל עול ונותנת לאומללות להישפך מהאזניים ולהציף את האוטובוס. בזמן התיכון הייתי נוסעת פעם בשבוע (לפחות) ברכבת, הלוך וחזור. הייתי מסגלת לי מנהג לשבת במושב עם כיוון הנסיעה, להניח את הראש על החלון ולדמיין שהכל בסדר. אני בסדר. אני אוהבת לשקר את צמד המילים האלו, נחמת טיפשים שמבהירה בביטחון: אין כאן שום דבר לראות. תתקדמו הלאה, אתם חוסמים את התנועה.
(אתה שובר את ליבי, אני ממש לידך)
