תשאירי לי מקום לחבק אותך

אני נוטה להתבלבל בין הצורך להתנער מהלבד, לבין הרצון בזין בפה. אני מרגישה את הנימלולים הולכים ועולים לאורך הזרועות שלי ואני מתרגמת את התחושות להודעות קטנות של "היי" וגם "פנוי?". יש כמה מכם שאני רוצה יותר מאחרים, אבל בשלב מסויים אני אקח מה שרק יגיע. וזה מה שאני עושה עכשיו. שוכבת במיטה הצרה והגבוהה שלי, חסומה בקיר ובארון ומתאפקת. כיביתי את האור המרכזי והדלקתי את כל המנורות הקטנות עד שהחדר שלי נראה כמו מסיבה קטנה, בצהוב ובוורוד. קל לי לנשום כאן, כי גם כשהכל מתמלא ועולה אני יודעת שהוא מת לפני תשעה עשר חודשים ושהכל כל כך רחוק ממני ושיש איפשהו מישהו שיהיה מוכן להחזיק לי את היד בתמורה כל כך זניחה שהיא לא נחשבת. 

(אני מרגיש שהזמן שלי עומד להיגמר, שאת לא עוברת מה שאני עובר)

יום יבוא ואני אחתוך את כולכם עם מזמרה קהה ואצפה בכם נופלים מהחוטים שקושרים אתכם אלי, אחד אחד. אני אלמד לחיות את החיים של עצמי, עם קוסקוס של יום שלישי ומרפסת שפונה מערבה ונשימות ארוכות ומדודות. רוטציית הגברים הקבועה תתחלף בהליכות בטיילת של עמק רפאים ברגליים יחפות ושוקיים שעירים. אני משתוקקת למשהו שאני מכירה רק מהספרים, איזון חמקמק שמלוּוה בענן אפור של דיכאון אפשרי, כזה שאני יכולה לו ולא נגמרת ממנו לעולם. יהיו לי בגדים רחבים בצבעי אדמה ושקיעה, שרשראות גדולות ומקרר מלא. וביום שאמות, באחד מחגי תשרי (כשהבריזה מהים עדיין מתנופפת על הפנים הרדומות שלי), כל אחד מכם ירגיש צביטה פצפונת בלב וגם אם לא תזכרו מי אני, תדעו שמישהי נהדרת מצאה היום את כל מה שהיה לה לחפש. 

פעם הייתי מעשנת ושותה וצורכת חומרים משני תודעה בזמן שהגוף הלבן שלי זז שוב ושוב מעל גברים מזוקנים. היום אני בהכרה מלאה כשהחיים סוטרים לי בפרצוף ולפעמים אני מרגישה שהייתי יכולה להמשיך ככה לנצח. 

(אם אתה קורא את זה ו(אפילו) רק קצת מתגעגע אלי, תדבר איתי. הבדידות מתחזקת ונחלשת ואני לא יודעת מתי הפעם הבאה שאצטרך גלגל הצלה)

ובזווית אתה בודק אם לא חמק לך משהו ממנו. 

אל תדאג, אני חושבת עלייך. ולא שוכבת עם אף אחד.

כל המילים שלי לקוחות משירים שפעם היינו שומעים בבית ביום שישי בצהריים. אני הייתי אחראית על העוגה ואמא הייתה מלמדת אותי להכניס קיסם ולהוציא ולבדוק אם היא מוכנה. אם הייתי עוגה, היה אפשר לדחוף קיסם (דרך הפופיק. או בחור הקטן של האוזן) ולראות אם כבר נאפיתי לגמרי. הבחוץ שלי לבן ופשוט והבפנים שלי מפותל ומסועף ולפעמים אני מעמידה פנים כל כך טוב שאני כמעט שוכחת מי אני באמת. אני מצליחה לשקר לעצמי ואולי אפילו גם לכם, וכמעט אפשר להאמין שאני ילדה גדולה וגיבורה שמתעלמת מהמפלצת שבתוך הראש והולכת לישון בלי לכסות את כל הראש בשמיכה. כשאני מניחה את עצמי על הכרית ונושפת ונושפת ונושפת אני מצליחה להניח לעצמי לבכות את העצב הזה ולכוון אותו ישר אל תוך הלב שלך. בגיל שמונה-עשר חודשים חרדת הנטישה של התינוק מגיע לשיאה ואני מתחילה בריקוד המוכר שלי. שני צעדים קדימה ושלושה אחורה. אשליה של התקדמות בזמן שאני בכלל לא בטוחה לאן יש לי ללכת. כבר כמה ימים שאני ישנה בעירום בחדר הקטן והחנוק שלי. אולי ככה אצליח לתפוס גרגירי אבק שמעופפים מעלי ומזכירים לי שאני לא יכולה לשכוח. 

(אני מתביישת בפוסט הזה. כבר זמן מה שמתבשלות אצלי המחשבות ובמקום לתת להן לבעבע לטקסט קוהרנטי, אני מוזגת אותן במנות קטנות בניסיון להשקיט את מי שאני. זה עובד.)

אני מרגישה מלוכלכת. יש לי כתם רטוב על התחתונים הסגולים שלי והצוואר שלי תפוס ואין לי כוח יותר להילחם בזה. שלחתי לו הודעה בפעם הראשונה בחודשים האחרונים. כתבתי לו היי, ושאני מתגעגעת ושאני מצטערת. אני מצטערת שאני לא זוכרת את הקול שלך ואת הריח שלך ואת איך שהידיים לי רעדו כשהלכת. כשהגעתי למשרד בבוקר פתחתי את הדלת ואת החלונות והכנסתי רוחות ראשונות של סתיו אל תוך החדר. באופן אבסורדי, אני שמחה כל כך על העצב הזה שמגיע בגלים השקטים שלו, שנותן לי מקום להיות מי שאני באמת. זו מי שאני, מתחת לכל הקליפות. כשאני אומרת שאני רוצה "להיות בסדר" אני משקרת בחיוך מנומס. פתאום הבנתי שאני לא רוצה לאבד את כל מה שהיה לי ואני לא רוצה להיות בסדר. אני יכולה להיות אפס או מאה ולא ריצה להגיע לאף מקום בין לבין. בימים של אפס אני שוכבת במיטה שש שעות עד שמגיע הזמן לישון וזולגת עד שהכל נגמר. אם הייתי חוזרת שוב להיות מאה, הייתי נפגשת ונותנת ומוצצת בלי להפסיק וזה מה שאני רוצה להיות. בשמונה בבוקר אתסובבתי את הטיימר וספרתי כמעט תשע שניות עד שהוא צפצף להזכיר לי שהגיע הזמן לשחרר את הדמעות. את הפוסט הזה לא אמחק. אני צריכה תמיד לזכור שכל מה שאי פעם אהיה זו ילדה בינונית שתקועה בין "הכי גרוע" ל-"יותר מדי טוב". אני רוצה שמישהו אחר יקח את האחריות כי אני כל כך עייפה מהמחשבות האלו. לא אכפת לי יותר מה יצא ממני. לא אכפת לי שמחר אני אחשוב על זה ואתבייש בתבוסתנות הזאת שלי. אני לא רוצה שתיגע בי יותר, אני רוצה להיות לבד ולהתבוסס בבוץ המגעיל הזה שהשארת לי. 

האוטובוס שלי שוב מאחר - הוא איחר ביום שני ושלישי והיום כבר רביעי. אני מתעייפת מהמתנות ומדקות ריקות של מחשבות. אתמול חזרתי הביתה ("בית". אם הבית הוא איפה שהלב נמצא, שלי תקוע כבר יותר מדי זמן בבית הקברות במודיעין. אבל אפשר (חייב) להניח לזה כרגע) בשעה חמש ושלושים ושמונה דקות. בשעה שש וחצי כבר שכבתי במיטה שלי, עדיין היה אור בחוץ, וחשבתי על כל מה שהשתנה ובכל זאת נשאר אותו הדבר. אני מסרבת להאמין ש"הזמן מרפא את הכל" למרות העובדות הפשוטות שמוצגות מול העיניים שלי. כמעט נרפאתי ורק עכשיו אני מבינה שזה בכלל לא מה שרציתי. כבר מעל לשנה שאני עולה לאותו קו אוטובוס בכל יום, בשעה 08:29, אם הוא לא מאחר. יושב לידי לפעמים איש מבוגר, אולי אפילו זקן. הירכיים שלו נצמדות לאגן שלי והחולצה הקצרה והמכופתרת שלו נוגעת בזרוע שלי. הוא לא נעים לי ואני מתכווצת במקום ומתפללת בשקט שגם היום הכל יהיה בסדר. אף פעם לא נגעו בי כשלא רציתי, ובכל זאת אני יושבת עם חושים מחודדים ונאבקת בנשימה שלי עם כל גבר שעובר.

(אולי שיקרתי. אולי שכחתי כבר מה רציתי ומה הסכמתי רק כי אתם רציתם ומה אף אחד לא רצה ובכל זאת עשיתי. הייתי רוצה מכשיר של סרטי מד"ב, שישלוף מתוכי את כל הזכרונות החבויים ויזרוק אותם לפח. להישאר קליפה ריקה שמוכנה להתמלא במה שיגיע)

(בכלל לא רציתי לכתוב את כל זה, אבל המילים חומקות ממני ואני לא מצליחה לתפוס את המחשבות מספיק זמן כדי להקליד אותן. אין לי כוח. אני ממש רוצה גלידה)

יש משהו בפרברים הירוקים האלו שעושה לי להתגעגע. למי ולמה. לחדר משלי ומדף של ספרים וחתול אחד קטן. פעם הייתי נשארת במיטה לימים שלמים ומתעוררת לפנות בוקר כדי לאפות עוגיות עגולות וקטנות, מקררת אותן על מגש מתכת ומאחסנת המקפיא בקופסאות קטנות ומתוייגות. בעולם אחר אני סוחטת תפוזים בכל בוקר ומורחת טוסט בריבה ורודה ויוצאת לטייל בפארק. אני לא יודעת למה זה לא יכול לקרות ביקום הזה, עייפתי מלנסות. אם הייתה לי חמניה בשיער אולי הייתי אחרת. ואני אענה בחיוב לכל מה שתציעו. 

(אני מוותרת על משחקים של אור וצל ואיברים מרומזים ועוברת לתמונות גרוטסקיות ונלעגות. אני לא קלאסית, אני ילדה עלובה)

אני חוזרת לכאן כל לילה ולא יודעת מה באתי לחפש. ילדות קטנות ישנות בשעה הזאת, ויש לי יום ארוך מחר. ובכל זאת אני כאן, כמו כל לילה. כתבתי לך היום חמש הודעות זועמות, צעקתי שתחזיר לי את החיים שלי, ומיד אחר כך מחקתי אותן אחת אחת. אתה אוחז בי גם חודשים אחר כך ואני לא יודעת איך להשתחרר מהלפיתה הזאת. הפסיכולוג שלי לימד אותי פעם לתופף לאט לאט על הברכיים ולחזור על המחשבות הטובות שיש לי. אף פעם לא הצטיינתי במשימות כאלו. אני הרבה יותר טובה בדרישות קונקרטיות: תרדי לריצפה, כלבה. תמצצי. עוד. אני רוצה לגמור. תגידי לי מי את. הכלבה שלי. את שייכת לי. תגידי את זה שוב. 

הנה לך. בחושך הזה, כשאפילו אתה לא האמנת שאשאר את כל הזמן הזה: אני שייכת לך ואין לי שום דבר אחר. לקחת את החיים שלי איתך לקבר ואני לא יודעת איך לקבל אותם בחזרה. אני לוחשת לעצמי כאן בכתב, אתה הדבר הכי גרוע שקרה לי כל החיים. ובגלל ולמרות כל זה, הנה אני. מתחננת אליך עד שתסכים. אני לא יודעת מי יכול לטפל בי, אני לא יודעת ממי לבקש את העזרה הזאת. או בשביל מה. קודם לבשתי מכנסיים קצרים וגופיה על ספסל מול השקיעה הירושלמית הזאת ונזכרתי בכל התקוות שתליתי בעצמי. שתליתי את עצמי. אני לא יודעת. הבטחת אינספור פעמים שאתה לא תפגע בי ובסוף היית הכי גרוע מכולם. אם מישהו ישאל, זה מה שתגידו לו: היא אהבה לקרוא את אותו הספר שוב ושוב ושוב ואף פעם לא האמינה שיש מוצא אחר.

אבל אני לגמרי בסדר. 

(ילדות גדולות בוכות עכשיו, כל שנה בסתיו)

כל התקף משתק יותר מהקודם ואני מתרוממת לרגע כדי למלא את הריאות באוויר לפני שאני צוללת שוב. אני רואה אותך נופל שוב ושוב כמו בהילוך איטי, ואז אני בחדר המקלחת שוטפת את הידיים מכל הדם ומתחבאת בתוך המקלחון עד שיבואו לקחת אותי. אני מובלת החוצה ברגליים חלשות ומדלגת מעל הגופה המחושמלת שלך ואין לי דרך לברוח מכל המראות האלו. גם חודשים אחר כך, שישה עשר לפחות, אני לא מצליחה לשכוח את הריח הנקי של הפרמדיקים והאצבעות הרועדות והאימה הטהורה הזאת. 

ומה היה לי בכאן ובעכשיו. יד נכרכת מסביב למתניים ולחי אדומה ובדידות. כל כך הרבה בדידות. גם כשאני שוכחת אני תמיד זוכרת שאין לי שום דבר אמיתי לגעת בו, שאני חד פעמית, שזה כל מה שיהיה לי. אני נסחבת באוטובוסים ליליים אל העיר הזאת שמרוקנת לי את הלב ומנסה לנשום. ישבתי על הדשא ליד התחנה המרכזית החדשה והסתכלתי על כל המכוניות שזזות וכמעט לא הצלחתי להתאפק לקרוא להן שיעצרו. תנו לי לעלות, אני אברח לאן שאתם נוסעים. 

(חסרה לי מיטה קטנה משל עצמי ואני רוצה לצעוק על כל מי שאי פעם עזב אותי)

תמיד נראה לי שאנשים של בוקר הם הכי יציבים. פעם הייתה לי משאלה כזאת, לקום תמיד שעה לפני הזמן ולשבת מול הקרניים הראשונות של השמש ולהתמתח בכל הגוף עד שאהיה חדשה. אני בהחלט לא טיפוס של שעות שינה קצובות ומשקאות חמים וארוחות מאוזנות. בלילות אני חופרת עמוק בתוך רשימת אנשי הקשר שלי ושולפת מספרים של אנשים שפעם הרגישו את הבפנים שלי. אני מסמסת ומתחרטת וממשיכה בזמן שאני אוחזת בעצב בשתי אצבעות קצרות ומושכת אותו דרך הנרתיק. אין לי כוח לדרכים ארוכות, אני עדיין מחכה למישהו שיגע לי בבפנוכו ויגיד בהתרגשות שאני כל מה שהוא תמיד רצה. אבל לא. אני בסך הכל ממלאת מקום, של נשים יפות יותר וטובות יותר, אני ילדה-של-חוסר-ברירה. מין גרוע עדיף על שום דבר. ואני מעדיפה מין על פני שינה בודדה ומכורבלת. אם הערך העצמי שלי היה רק טיפה נמוך יותר, הייתי כותבת מודעה: דרוש מכרבל מעולה שחושב שאני הכי נהדרת. אני לא הכי נהדרת, אפילו לא קרוב. אבל אני יודעת לבחור את הפירות הנכונים לסמודי ולהקריא את השיר הכי מתאים ולעשות נעים עד שנרדמים. ואם אין ברירה, אני מוכנה גם למצוץ. באמת. 

(אני מכסה את האין בציפורים שבאות לשתות מים)

אני יושבת בעבודה ומאוננת את עצמי לדעת. הנה, אמרתי את זה. בימים שהבוס שלי לא נמצא אני מרשה לעצמי לפתוח כפתור ורוכסן, ואפילו לדחוף את היד פשוט ככה. לוחצת ונדחסת בין הבטן לתחתונים וגולשת מעל (ומתחת) לגבעה שעירה. אחרי שאני גומרת (לגעת ולבכות. בהכרח בסדר הזה) אני שוטפת ידיים היטב בסבון בריח לבנדר וחוזרת לעבוד על הקובץ שלי. אני חסרת מנוחה והשולחן הארוך שמקיף את הקיר משמש עכשיו כבית קברות לשאריות קרטין. ראובן מהמכולת ממול סוגר מאוחר בימי ראשון. אני מרשה לעצמי להשתהות מול המדפים העמוסים בתגי מחיר מופקעים לפני שאני בוחרת מנה חמה בטעם צ'ילי. אני שונאת חריף ומשתוקקת לו והראש שלי סחרחר בזמן שאני מגהצת את הכרטיס. כבר כמה חודשים שאני בחריגה קלה מהתקציב שייעדתי לעצמי, ולכן אני מרשה לעצמי להכניס גם שקית במבה לפרץ הקניות הזה. אני עייפה ולאה והמזגן מקפיא אותי, אבל אני לא אנמיך אותו ואכנע לחום יולי-אוגוסט הזה. העבודה הזאת מעייפת אותי. אני מחטטת בחיים של אחרים ושולפת את הקרביים מתוך המכתבים האישיים שלהם ומפחדת לחפש את שלי. אם לא אחשוב על זה יותר מדי, אוכל להמשיך ככה לנצח. שעון שמצלצל ברבע לשמונה ומפתח מסתובב ונועל את הדלת מאחורי שלושים-וחמש דקות אחר כך. יש לי שלושה זוגות של מכנסיים לבישים והם מגיעים ברוטציה קבועה ודמוקרטית. לפעמים בלילה אני מעיזה לפנטז על ידיים נעימות ואמבטיית קרח וקערה של דובדבנים. מפנטזת ובורחת לרחוב עם פיג'מה אפורה וכפכפים. יש לי איזו מחשבה טורדנית שאם אצעד מספיק רחוק אוכל למצוא את מה שאיבדתי.

(ועוד נטייה לשכוח)