תמיד נראה לי שאנשים של בוקר הם הכי יציבים. פעם הייתה לי משאלה כזאת, לקום תמיד שעה לפני הזמן ולשבת מול הקרניים הראשונות של השמש ולהתמתח בכל הגוף עד שאהיה חדשה. אני בהחלט לא טיפוס של שעות שינה קצובות ומשקאות חמים וארוחות מאוזנות. בלילות אני חופרת עמוק בתוך רשימת אנשי הקשר שלי ושולפת מספרים של אנשים שפעם הרגישו את הבפנים שלי. אני מסמסת ומתחרטת וממשיכה בזמן שאני אוחזת בעצב בשתי אצבעות קצרות ומושכת אותו דרך הנרתיק. אין לי כוח לדרכים ארוכות, אני עדיין מחכה למישהו שיגע לי בבפנוכו ויגיד בהתרגשות שאני כל מה שהוא תמיד רצה. אבל לא. אני בסך הכל ממלאת מקום, של נשים יפות יותר וטובות יותר, אני ילדה-של-חוסר-ברירה. מין גרוע עדיף על שום דבר. ואני מעדיפה מין על פני שינה בודדה ומכורבלת. אם הערך העצמי שלי היה רק טיפה נמוך יותר, הייתי כותבת מודעה: דרוש מכרבל מעולה שחושב שאני הכי נהדרת. אני לא הכי נהדרת, אפילו לא קרוב. אבל אני יודעת לבחור את הפירות הנכונים לסמודי ולהקריא את השיר הכי מתאים ולעשות נעים עד שנרדמים. ואם אין ברירה, אני מוכנה גם למצוץ. באמת.
(אני מכסה את האין בציפורים שבאות לשתות מים)