אני יושבת בעבודה ומאוננת את עצמי לדעת. הנה, אמרתי את זה. בימים שהבוס שלי לא נמצא אני מרשה לעצמי לפתוח כפתור ורוכסן, ואפילו לדחוף את היד פשוט ככה. לוחצת ונדחסת בין הבטן לתחתונים וגולשת מעל (ומתחת) לגבעה שעירה. אחרי שאני גומרת (לגעת ולבכות. בהכרח בסדר הזה) אני שוטפת ידיים היטב בסבון בריח לבנדר וחוזרת לעבוד על הקובץ שלי. אני חסרת מנוחה והשולחן הארוך שמקיף את הקיר משמש עכשיו כבית קברות לשאריות קרטין. ראובן מהמכולת ממול סוגר מאוחר בימי ראשון. אני מרשה לעצמי להשתהות מול המדפים העמוסים בתגי מחיר מופקעים לפני שאני בוחרת מנה חמה בטעם צ'ילי. אני שונאת חריף ומשתוקקת לו והראש שלי סחרחר בזמן שאני מגהצת את הכרטיס. כבר כמה חודשים שאני בחריגה קלה מהתקציב שייעדתי לעצמי, ולכן אני מרשה לעצמי להכניס גם שקית במבה לפרץ הקניות הזה. אני עייפה ולאה והמזגן מקפיא אותי, אבל אני לא אנמיך אותו ואכנע לחום יולי-אוגוסט הזה. העבודה הזאת מעייפת אותי. אני מחטטת בחיים של אחרים ושולפת את הקרביים מתוך המכתבים האישיים שלהם ומפחדת לחפש את שלי. אם לא אחשוב על זה יותר מדי, אוכל להמשיך ככה לנצח. שעון שמצלצל ברבע לשמונה ומפתח מסתובב ונועל את הדלת מאחורי שלושים-וחמש דקות אחר כך. יש לי שלושה זוגות של מכנסיים לבישים והם מגיעים ברוטציה קבועה ודמוקרטית. לפעמים בלילה אני מעיזה לפנטז על ידיים נעימות ואמבטיית קרח וקערה של דובדבנים. מפנטזת ובורחת לרחוב עם פיג'מה אפורה וכפכפים. יש לי איזו מחשבה טורדנית שאם אצעד מספיק רחוק אוכל למצוא את מה שאיבדתי.
(ועוד נטייה לשכוח)
