לפני 5 שנים. 5 ביולי 2019 בשעה 19:58
אני משאירה פירורים קטנים של עצמי במיטות של אחרים והאהבה חומקת ממני כמו קרני שמש אחרונות. יש זמן מדוייק ביום שהלב שלי מתרחב עד לקצוות ואני מרגישה את כל הקיום תופס מקום בחלל כמו גז שמתפזר בתוך מיכל. הקיום הזה ריק וכאוב והעיניים שלי דומעות בלי לזכור למה בכלל. לפעמים אני מסתחררת בטירוף הזה ורק מחפשת עוד ועוד לדחוף פנימה במטרה לסתום את החור ולמנוע מהבפנוכו לגלוש החוצה. אני גולשת החוצה מעצמי.
הזמן לא מרפא את הפצעים, אבל הוא עוזר לשכוח שפעם הרגשת אחרת. ובסוף, זה כמעט אותו הדבר.
לפעמים אני משאירה מסרים סודיים בלבן העמוק הזה. אז הנה עוד אחד: אם הייתי שם לבד, לא הייתי יוצאת מזה לעולם.
