כל התקף משתק יותר מהקודם ואני מתרוממת לרגע כדי למלא את הריאות באוויר לפני שאני צוללת שוב. אני רואה אותך נופל שוב ושוב כמו בהילוך איטי, ואז אני בחדר המקלחת שוטפת את הידיים מכל הדם ומתחבאת בתוך המקלחון עד שיבואו לקחת אותי. אני מובלת החוצה ברגליים חלשות ומדלגת מעל הגופה המחושמלת שלך ואין לי דרך לברוח מכל המראות האלו. גם חודשים אחר כך, שישה עשר לפחות, אני לא מצליחה לשכוח את הריח הנקי של הפרמדיקים והאצבעות הרועדות והאימה הטהורה הזאת.
ומה היה לי בכאן ובעכשיו. יד נכרכת מסביב למתניים ולחי אדומה ובדידות. כל כך הרבה בדידות. גם כשאני שוכחת אני תמיד זוכרת שאין לי שום דבר אמיתי לגעת בו, שאני חד פעמית, שזה כל מה שיהיה לי. אני נסחבת באוטובוסים ליליים אל העיר הזאת שמרוקנת לי את הלב ומנסה לנשום. ישבתי על הדשא ליד התחנה המרכזית החדשה והסתכלתי על כל המכוניות שזזות וכמעט לא הצלחתי להתאפק לקרוא להן שיעצרו. תנו לי לעלות, אני אברח לאן שאתם נוסעים.
(חסרה לי מיטה קטנה משל עצמי ואני רוצה לצעוק על כל מי שאי פעם עזב אותי)
