אני חוזרת לכאן כל לילה ולא יודעת מה באתי לחפש. ילדות קטנות ישנות בשעה הזאת, ויש לי יום ארוך מחר. ובכל זאת אני כאן, כמו כל לילה. כתבתי לך היום חמש הודעות זועמות, צעקתי שתחזיר לי את החיים שלי, ומיד אחר כך מחקתי אותן אחת אחת. אתה אוחז בי גם חודשים אחר כך ואני לא יודעת איך להשתחרר מהלפיתה הזאת. הפסיכולוג שלי לימד אותי פעם לתופף לאט לאט על הברכיים ולחזור על המחשבות הטובות שיש לי. אף פעם לא הצטיינתי במשימות כאלו. אני הרבה יותר טובה בדרישות קונקרטיות: תרדי לריצפה, כלבה. תמצצי. עוד. אני רוצה לגמור. תגידי לי מי את. הכלבה שלי. את שייכת לי. תגידי את זה שוב.
הנה לך. בחושך הזה, כשאפילו אתה לא האמנת שאשאר את כל הזמן הזה: אני שייכת לך ואין לי שום דבר אחר. לקחת את החיים שלי איתך לקבר ואני לא יודעת איך לקבל אותם בחזרה. אני לוחשת לעצמי כאן בכתב, אתה הדבר הכי גרוע שקרה לי כל החיים. ובגלל ולמרות כל זה, הנה אני. מתחננת אליך עד שתסכים. אני לא יודעת מי יכול לטפל בי, אני לא יודעת ממי לבקש את העזרה הזאת. או בשביל מה. קודם לבשתי מכנסיים קצרים וגופיה על ספסל מול השקיעה הירושלמית הזאת ונזכרתי בכל התקוות שתליתי בעצמי. שתליתי את עצמי. אני לא יודעת. הבטחת אינספור פעמים שאתה לא תפגע בי ובסוף היית הכי גרוע מכולם. אם מישהו ישאל, זה מה שתגידו לו: היא אהבה לקרוא את אותו הספר שוב ושוב ושוב ואף פעם לא האמינה שיש מוצא אחר.
אבל אני לגמרי בסדר.
(ילדות גדולות בוכות עכשיו, כל שנה בסתיו)
