אל תדאג, אני חושבת עלייך. ולא שוכבת עם אף אחד.
כל המילים שלי לקוחות משירים שפעם היינו שומעים בבית ביום שישי בצהריים. אני הייתי אחראית על העוגה ואמא הייתה מלמדת אותי להכניס קיסם ולהוציא ולבדוק אם היא מוכנה. אם הייתי עוגה, היה אפשר לדחוף קיסם (דרך הפופיק. או בחור הקטן של האוזן) ולראות אם כבר נאפיתי לגמרי. הבחוץ שלי לבן ופשוט והבפנים שלי מפותל ומסועף ולפעמים אני מעמידה פנים כל כך טוב שאני כמעט שוכחת מי אני באמת. אני מצליחה לשקר לעצמי ואולי אפילו גם לכם, וכמעט אפשר להאמין שאני ילדה גדולה וגיבורה שמתעלמת מהמפלצת שבתוך הראש והולכת לישון בלי לכסות את כל הראש בשמיכה. כשאני מניחה את עצמי על הכרית ונושפת ונושפת ונושפת אני מצליחה להניח לעצמי לבכות את העצב הזה ולכוון אותו ישר אל תוך הלב שלך. בגיל שמונה-עשר חודשים חרדת הנטישה של התינוק מגיע לשיאה ואני מתחילה בריקוד המוכר שלי. שני צעדים קדימה ושלושה אחורה. אשליה של התקדמות בזמן שאני בכלל לא בטוחה לאן יש לי ללכת. כבר כמה ימים שאני ישנה בעירום בחדר הקטן והחנוק שלי. אולי ככה אצליח לתפוס גרגירי אבק שמעופפים מעלי ומזכירים לי שאני לא יכולה לשכוח.
(אני מתביישת בפוסט הזה. כבר זמן מה שמתבשלות אצלי המחשבות ובמקום לתת להן לבעבע לטקסט קוהרנטי, אני מוזגת אותן במנות קטנות בניסיון להשקיט את מי שאני. זה עובד.)
