תשאירי לי מקום לחבק אותך

אני מרגישה מלוכלכת. יש לי כתם רטוב על התחתונים הסגולים שלי והצוואר שלי תפוס ואין לי כוח יותר להילחם בזה. שלחתי לו הודעה בפעם הראשונה בחודשים האחרונים. כתבתי לו היי, ושאני מתגעגעת ושאני מצטערת. אני מצטערת שאני לא זוכרת את הקול שלך ואת הריח שלך ואת איך שהידיים לי רעדו כשהלכת. כשהגעתי למשרד בבוקר פתחתי את הדלת ואת החלונות והכנסתי רוחות ראשונות של סתיו אל תוך החדר. באופן אבסורדי, אני שמחה כל כך על העצב הזה שמגיע בגלים השקטים שלו, שנותן לי מקום להיות מי שאני באמת. זו מי שאני, מתחת לכל הקליפות. כשאני אומרת שאני רוצה "להיות בסדר" אני משקרת בחיוך מנומס. פתאום הבנתי שאני לא רוצה לאבד את כל מה שהיה לי ואני לא רוצה להיות בסדר. אני יכולה להיות אפס או מאה ולא ריצה להגיע לאף מקום בין לבין. בימים של אפס אני שוכבת במיטה שש שעות עד שמגיע הזמן לישון וזולגת עד שהכל נגמר. אם הייתי חוזרת שוב להיות מאה, הייתי נפגשת ונותנת ומוצצת בלי להפסיק וזה מה שאני רוצה להיות. בשמונה בבוקר אתסובבתי את הטיימר וספרתי כמעט תשע שניות עד שהוא צפצף להזכיר לי שהגיע הזמן לשחרר את הדמעות. את הפוסט הזה לא אמחק. אני צריכה תמיד לזכור שכל מה שאי פעם אהיה זו ילדה בינונית שתקועה בין "הכי גרוע" ל-"יותר מדי טוב". אני רוצה שמישהו אחר יקח את האחריות כי אני כל כך עייפה מהמחשבות האלו. לא אכפת לי יותר מה יצא ממני. לא אכפת לי שמחר אני אחשוב על זה ואתבייש בתבוסתנות הזאת שלי. אני לא רוצה שתיגע בי יותר, אני רוצה להיות לבד ולהתבוסס בבוץ המגעיל הזה שהשארת לי.