האוטובוס שלי שוב מאחר - הוא איחר ביום שני ושלישי והיום כבר רביעי. אני מתעייפת מהמתנות ומדקות ריקות של מחשבות. אתמול חזרתי הביתה ("בית". אם הבית הוא איפה שהלב נמצא, שלי תקוע כבר יותר מדי זמן בבית הקברות במודיעין. אבל אפשר (חייב) להניח לזה כרגע) בשעה חמש ושלושים ושמונה דקות. בשעה שש וחצי כבר שכבתי במיטה שלי, עדיין היה אור בחוץ, וחשבתי על כל מה שהשתנה ובכל זאת נשאר אותו הדבר. אני מסרבת להאמין ש"הזמן מרפא את הכל" למרות העובדות הפשוטות שמוצגות מול העיניים שלי. כמעט נרפאתי ורק עכשיו אני מבינה שזה בכלל לא מה שרציתי. כבר מעל לשנה שאני עולה לאותו קו אוטובוס בכל יום, בשעה 08:29, אם הוא לא מאחר. יושב לידי לפעמים איש מבוגר, אולי אפילו זקן. הירכיים שלו נצמדות לאגן שלי והחולצה הקצרה והמכופתרת שלו נוגעת בזרוע שלי. הוא לא נעים לי ואני מתכווצת במקום ומתפללת בשקט שגם היום הכל יהיה בסדר. אף פעם לא נגעו בי כשלא רציתי, ובכל זאת אני יושבת עם חושים מחודדים ונאבקת בנשימה שלי עם כל גבר שעובר.
(אולי שיקרתי. אולי שכחתי כבר מה רציתי ומה הסכמתי רק כי אתם רציתם ומה אף אחד לא רצה ובכל זאת עשיתי. הייתי רוצה מכשיר של סרטי מד"ב, שישלוף מתוכי את כל הזכרונות החבויים ויזרוק אותם לפח. להישאר קליפה ריקה שמוכנה להתמלא במה שיגיע)
(בכלל לא רציתי לכתוב את כל זה, אבל המילים חומקות ממני ואני לא מצליחה לתפוס את המחשבות מספיק זמן כדי להקליד אותן. אין לי כוח. אני ממש רוצה גלידה)
