יום יבוא ואני אחתוך את כולכם עם מזמרה קהה ואצפה בכם נופלים מהחוטים שקושרים אתכם אלי, אחד אחד. אני אלמד לחיות את החיים של עצמי, עם קוסקוס של יום שלישי ומרפסת שפונה מערבה ונשימות ארוכות ומדודות. רוטציית הגברים הקבועה תתחלף בהליכות בטיילת של עמק רפאים ברגליים יחפות ושוקיים שעירים. אני משתוקקת למשהו שאני מכירה רק מהספרים, איזון חמקמק שמלוּוה בענן אפור של דיכאון אפשרי, כזה שאני יכולה לו ולא נגמרת ממנו לעולם. יהיו לי בגדים רחבים בצבעי אדמה ושקיעה, שרשראות גדולות ומקרר מלא. וביום שאמות, באחד מחגי תשרי (כשהבריזה מהים עדיין מתנופפת על הפנים הרדומות שלי), כל אחד מכם ירגיש צביטה פצפונת בלב וגם אם לא תזכרו מי אני, תדעו שמישהי נהדרת מצאה היום את כל מה שהיה לה לחפש.
פעם הייתי מעשנת ושותה וצורכת חומרים משני תודעה בזמן שהגוף הלבן שלי זז שוב ושוב מעל גברים מזוקנים. היום אני בהכרה מלאה כשהחיים סוטרים לי בפרצוף ולפעמים אני מרגישה שהייתי יכולה להמשיך ככה לנצח.
(אם אתה קורא את זה ו(אפילו) רק קצת מתגעגע אלי, תדבר איתי. הבדידות מתחזקת ונחלשת ואני לא יודעת מתי הפעם הבאה שאצטרך גלגל הצלה)
ובזווית אתה בודק אם לא חמק לך משהו ממנו.
