תשאירי לי מקום לחבק אותך

אני משאירה פירורים קטנים של עצמי במיטות של אחרים והאהבה חומקת ממני כמו קרני שמש אחרונות. יש זמן מדוייק ביום שהלב שלי מתרחב עד לקצוות ואני מרגישה את כל הקיום תופס מקום בחלל כמו גז שמתפזר בתוך מיכל. הקיום הזה ריק וכאוב והעיניים שלי דומעות בלי לזכור למה בכלל. לפעמים אני מסתחררת בטירוף הזה ורק מחפשת עוד ועוד לדחוף פנימה במטרה לסתום את החור ולמנוע מהבפנוכו לגלוש החוצה. אני גולשת החוצה מעצמי. 

הזמן לא מרפא את הפצעים, אבל הוא עוזר לשכוח שפעם הרגשת אחרת. ובסוף, זה כמעט אותו הדבר. 

לפעמים אני משאירה מסרים סודיים בלבן העמוק הזה. אז הנה עוד אחד: אם הייתי שם לבד, לא הייתי יוצאת מזה לעולם. 

כשהייתי קטנה אימא לימדה אותי על בוגנוויליה. היא הביאה מהמעבדה פינצטה קטנה ומלקחיים עדינים ופירקנו בזהירות את העלים החיצוניים והצבעוניים של הצמח עד שמצאנו בפנים את הפרח האמיתי. לבן וקטן ובודד. חזרנו על הניסוי הזה כמה וכמה פעמים, עם כל הצבעים של הבוגנוויליה שהצלחתי למצוא בגן. ורוד וכתום וסגול ולבן, ולאט לאט שולחן האוכל שלנו התמלא באיברים קטנים ומתים מן הצומח. כמה שנים אחר כך אימא לקחה אותי לפסיכולוגית כי לא הצלחתי להפסיק לפרק ולהפריד ולאסוף בשקיות שקופות את כל הפיסות הקטנות של עצמי.
יש תמונה אחת שלי יושבת על הדשא בגינה וחופרת באצבעות מלוכלכות בתוך האדמה הרטובה - חופרת ומכניסה לפה. וזו הילדות שלי. הבזקים קטנים של זיכרון בטעם עפר ואפרסקים. אני מתגעגעת לרגליים יחפות וכלבים רטובים ומיץ דביק של שסק. בשנה האחרונה התחילו לצמוח לי תלתלים ואולי הגיע הזמן להפסיק לפחד.

(כאילו יכולתי לבחור שיר אחר. ההוויה הירושלמית שלי מתמקדת בהליכות ארוכות על פסי הרכבת ויהודה עמיחי. קריר ונעים והרוח מזכירה לי שבקרוב הקיץ יגמר)

הכתף שלי מתקלפת. ברגע של חוסר זהירות זנחתי את מקדם ההגנה ונתתי לשמש לעשות את שלה, ועכשיו אני מתקלפת וכואבת כמו לטאה. רגע לפני שהלכתי לישון דמיינתי שמתחת לכל העור היבש הזה קיימת גרסה נוספת ומשודרגת שלי. ואני האחרת הזאת אוהבת הליכות ארוכות בתוך העיר ומבשלת כל ערב ומסדרת את החיים שלה בקופסאות קטנות ומתוייגות. כשהייתי קטנה רציתי להיות המון דברים ועכשיו אני בפחד מתמיד שאין בי כלום להציע. אתמול הסתכלתי במראה ונזכרתי שכבר עברתי מזמן את הפיק ומכאן זה רק למטה למטה למטה. וזה כל מה שמחכה לי וזה כל מה שיהיה. ואם פעם השתוקקתי לאדם אוהב שמלטף לי את השיער עד שאירדם, היום אני זוכרת יותר מדי טוב שאין לי מה לתת בתמורה. 

אני חולמת באופן די קבוע על חדירות וזה כל המגע המיני שאני מסוגלת לו. בחלום לוקח להם חצי דקה לגמור ואז אני חופשייה ומשוחררת. פעם הייתי סופרת גברים ועכשיו אני סופרת חודשים. חמישה עשר. הבטחתי לעצמי שהפעם אני לא אכתוב עליו אבל אני לא יודעת לקיים הבטחות. אני שונאת אותו ורק רוצה לפגוש בו עוד פעם אחת כדי שיחזר את מה שלקח ממני. את השמלה עם הפרחים והסוודר האפור ורטיבות שנוזלת מהפות אל הירכיים. מישהו פעם אמר לי שלמרות שאני לא יפה (הוא אמר "כוסית", אני אוהבת לעדן), לפחות אני יודעת להזדיין. תנחשו מה נשאר לי. 

(שנים של סיגריות, לילות של מחנק)

הייתה תקופה קצרה, לפני כמה חודשים, שהייתי יכולה להגיד לעצמי: "היום לפני שנה הוא נגע בכל חלק בגוף שלי". בימים האלו הגעגוע היה מאוד ממוקד; אתה ואני והביחד. כבר זמן מה שאני תועה בחלל ומחפשת משהו להיאחז בו. אני לא זוכרת מי אתה, אני לא זוכרת מי היינו. כשקמתי מהשנצ הרגשתי את החיים תופסים לי מתחת לסרעפת ומושכים חזק. אני לא יודעת יותר שום דבר, מלבד העובדה שאני חסרה מבפנים. פאזל של 500 חלקים בלי אחריות. איבדתי את החלק הזה לפני שנים ומאז אני מנסה להשלים אותו עם חלקים אקראיים. כמעט הצלחתי ואיבדתי שוב. חלמתי שאני יושבת עם זר של פרחים ליד הקבר שלך ושוכחת למה בכלל הגעתי. קשה לי לאבד וקשה לי להמשיך הלאה ואני לא יודעת מה ללבוש.

(וריח ילדות, ריח דבק ואורן)

האוויר בירושלים קריר וצלול ואני נושמת לתוכי עיר של התחדשות והרים ואכזבה. תל אביב לחה וחמה ויושבת לי מעל הכתפיים בשכבה של זיעה קרה וגעגוע. זו העיר של כל התקוות שלי: כל מה שהייתי פעם, כל מה שיכולתי להיות. הנוסטלגיה שלי היא כמו שוקולד עם שמונים-אחוז-מוצקי-קקאו. מרירה, אבל עדיין שוקולד. הלב שלי קורא לי לשבת על החול בים ולשתות תה קר בזמן שהגוף שלי נח בדירה ירושלמית מאובקת וקדושה.

יכולתי לעשות כאן הקבלה נעימה וספרותית בין ירושלים לתל אביב, בין וניל לבדסמ. בין קודש לחול ובין אור לחושך. לפעמים אני יושבת בחדר שלי ולא מאמינה לכל זה. 

קר לי ואני מזיעה בתוך החולצה ומגרד לי בירך אז פשוט, באמצע הרחוב, אני פושטת הכל ומקפלת יפה וצועדת ככה הביתה. אני מתקשה להבדיל בין חלום למציאות אבל זה נורא קל לזכור: בחלום הכל מסתדר בסוף. ואני מתעוררת למציאות עכורה וכבר אין לי כוח לכתוב על זה. 

(ומזל שיש דלת ומקלחת בתכלת ושטיחון שהוא שלט) 

אני גולשת בעדינות אל תוך חודש מאי הזה. בעוד פחות משבוע אהיה בת עשרים. כשהייתי ילדה קטנה ולא חשבתי שאגיע לאף גיל אף פעם, פחדתי מימי הולדת. אולי עדיין. אני מבועתת מהמחשבה שאני גדלה וגם מזכירה לעצמי שהנה, גם אני הצלחתי. 

השבתות שלי מתארכות ואיתן גם ההתמוטטויות. יהודה עמיחי כתב פעם: התמוטטויות מתוקות, ואני אוסיף ואומר: גם הן נגמרות. אני משתוקקת יותר ויותר לשגרה שלי, ומזנקת לקו 437 ברגע שצצים שלושה כוכבים בשמיים. אני לומדת לפנות קצת מקום בלב גם לקיץ ולשמש ולסנדלים תנכיות. בשבוע שעבר נסעתי לתל אביב והלב שלי פעם בקצב לא סדיר והזכרתי לעצמי כל הזמן, אין לך ממה לחשוש. אבל אולי יש לי. אני מתקדמת שני צעדים קדימה והעבר מתקדם בשלושה ואני בורחת ממי שהייתי, ממי שהרשתי לעצמי להיות. בלילה צעקתי בלחש אל תוך החדר, בבקשה תעזוב אותי בשקט. אני מבולבלת והשלווה מתרחקת ממני בגלים אבל זה בסדר. אני מסתנכרנת עם הים ומנסה לחיות עם הגאות ולשאוף הרבה אוויר לריאות כשפני המים יורדים. 

(ובכלל רציתי לספר שבדמיון שלי אני ילדה יפה ועדינה שאף פעם לא מאבדת את עצמה. פעם חלמתי שיכתבו עלי ספר ובמקום זה אני כותבת את הבלוג הזה)

עצות האהבה הטובה

עֵצוֹת הָאַהֲבָה הַטוֹבָה: אַל תֹּאהַב
הָרְחוֹקוֹת. קַּח לְךָ מִן הַקְּרוֹבוֹת,
כְּמוֹ שֶׁבַּיִת נָכוֹן לוֹקֵחַ לוֹ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם
שֶׁסַּבְלוּ בַּקוֹר וְלָהֲטוּ בַּשֶׁמֶשׁ וְנִצְרְבוּ.
קַח אֶת זוֹ עִם זֵר הַזָהָֹב
סְבִיב הָאִישׁוֹן הָאָפֵל, שֶׁיֵשׁ לָהּ 
יְדִיעָה מְסֻיֶּמֶת עַל מוֹתְךָ. אֱהַב גַּם
בְּתוֹךְ הָהַרוּס, כְּמוֹ הַדְּבַשׁ
בְּמַפֹּלֶת הָאַרְיֵה שֶׁל שִׁמְשׁוֹן.

וְעֵצוֹת הָאַהֲבָה הָרָעָה: בְּעֹדֶף
הָאַהֲבָה שֶׁנִשְׁאַר לְךָ מִן הַקוֹדֶמֶת,
עֲשֵׂה לְךָ אִשָּׁה חֲדָשָה, וְעִם
מַה שֶׁנִשְׁאַר מִמֶּנָּהּ עֲשֵׂה לְךּ
אַהֲבָה חֲדָשָׁה,
עַד שֶׁלֹא יִשָּׁאֵר לְךָ כְּלוּם.

(יהודה עמיחי) 

חתכתי לי חתיכה גדולה ושמנונית של עוגת שוקולד מצופה ואכלתי אותה לאט לאט עד שהאצבעות שלי נהיו דביקות וחומות ומלכולכות. אחרי חטאים כאלו אני שותה חצי ליטר מים ומנסה לכפר על כל מי שאני. אני גם נכשלת. אני נזכרת שאלו החיים שתמיד דמיינתי לעצמי. אוכל טעים ולהישאר לבד בבית וסיפורים ארוכים ומטורפים שקרו לי. יש לי סיפור אחד ואני חולבת אותו עד תום ומסרבת להיפרד ממנו. מהסיפור וממך ומהעובדה שאין לי שום דבר אחר להציע. העצב הזה חינני רק בסרטים ובספרים, כשהדמות הראשית נכנסת לדירה קטנה ומתפוררת ושוכבת בחדר החשוף שלה ובוכה בדמעות קטנות ופוטוגניות. הבכי שלי משולב בצעקות והשתנקויות צפצפניות והנזלת נמרחת ומתייבשת על הסדינים שאני מסרבת להחליף. אין יופי בבדידות הזאת, אני כבר לא רוצה אותה. הציפורניים שלי עייפות מלהחזיק אותך חזק ולא לתת לך ללכת. אתמול הסתכלתי על התאריך ואמרתי לעצמי בפליאה, שנה שלמה שאני הולכת לישון בוכה. הזמן עובר ואני יודעת שאין הרבה תקווה שאשתנה. אני עדיין אוחזת חזק בחלום קלוש כזה, של מנורה מהבהבת בחדר מדרגות וסלון קטן ואני, כדמות ראשית נוּגה ופיוטית עומדת במרכזו, שוכחת איך להמשיך. 

(עוד פוסט אחרון ודי)

והכי אהבתי שכבר הייתי בקצה של הצוק והסתכלתי עלייך בעיניים מטושטשות ושפתיים משורבבות ושאלתי, אפשר? הצחוק שלך היה עמוק ומקסים והמיס בי את כל הכעסים, גם כשאמרת "עוד לא" והגברת את הקצב. מסתבר שהייתי מהצועקות. מהצועקות והמתחננות והמבטיחות שזה כל מה שאני רוצה ואחר כך לא אבקש יותר יותר כלום. ובכלל, אני הרבה יותר נחמדה וסבלנית כשאני רגועה וגמורה, אז כדאי לך. המשפט האהוב עלי שלך היה, "ככה זה הכי כיף". ותמיד הייתי שואלת בהתרסה, כיף למי. לך. ברור שלך. תמיד לך. זה הכי כיף לך ואני הכי כיפית כשלך הכי טוב ולכן הייתי נושכת שפתיים ומהנהנת בשקט. בבקשה אדוני, תזרוק אותי מהצוק הזה ותיתן לי קצת לנוח. ואם אפשר, גם את האצבע הגדולה שלך בתוך היד הקטנה שלי. הייתי קוראת לך "אדוני" והלב שלי היה צועק מבפנים, שלי. שלי שלי שלי. וכבר לא ידעתי מי רוצה את מה, מי שייך למי. וזה לא משנה. הייתי מלאה עד גדותיי בכל מי שאנחנו וזה כל מה שרציתי. 

אחר כך לקחת אותי לאכול פיצה וחייכת למראה הפה המלא שלי ואמרת לי, אז זה כל מה שהיית צריכה כל הזמן הזה. וגם, לאט לאט. אין לאן למהר. 

בלילה התקשרת אלי ואיחלת לי לילה טוב והזכרת לי בטון שקול והגיוני, את הרי לא יכולה להירדם בלי הקול שלי. 

(אם הייתי יכולה לבצע שיחת גוביינא לגן עדן, הייתי אומרת לך בהתרסה מהולה בעצב: תראה. כבר כמעט שנה אני הולכת לישון בלי לשמוע את הקול שלך. אבל צדקת. זה באמת לא נחמד כל כך)