(עוד פוסט אחרון ודי)
והכי אהבתי שכבר הייתי בקצה של הצוק והסתכלתי עלייך בעיניים מטושטשות ושפתיים משורבבות ושאלתי, אפשר? הצחוק שלך היה עמוק ומקסים והמיס בי את כל הכעסים, גם כשאמרת "עוד לא" והגברת את הקצב. מסתבר שהייתי מהצועקות. מהצועקות והמתחננות והמבטיחות שזה כל מה שאני רוצה ואחר כך לא אבקש יותר יותר כלום. ובכלל, אני הרבה יותר נחמדה וסבלנית כשאני רגועה וגמורה, אז כדאי לך. המשפט האהוב עלי שלך היה, "ככה זה הכי כיף". ותמיד הייתי שואלת בהתרסה, כיף למי. לך. ברור שלך. תמיד לך. זה הכי כיף לך ואני הכי כיפית כשלך הכי טוב ולכן הייתי נושכת שפתיים ומהנהנת בשקט. בבקשה אדוני, תזרוק אותי מהצוק הזה ותיתן לי קצת לנוח. ואם אפשר, גם את האצבע הגדולה שלך בתוך היד הקטנה שלי. הייתי קוראת לך "אדוני" והלב שלי היה צועק מבפנים, שלי. שלי שלי שלי. וכבר לא ידעתי מי רוצה את מה, מי שייך למי. וזה לא משנה. הייתי מלאה עד גדותיי בכל מי שאנחנו וזה כל מה שרציתי.
אחר כך לקחת אותי לאכול פיצה וחייכת למראה הפה המלא שלי ואמרת לי, אז זה כל מה שהיית צריכה כל הזמן הזה. וגם, לאט לאט. אין לאן למהר.
בלילה התקשרת אלי ואיחלת לי לילה טוב והזכרת לי בטון שקול והגיוני, את הרי לא יכולה להירדם בלי הקול שלי.
(אם הייתי יכולה לבצע שיחת גוביינא לגן עדן, הייתי אומרת לך בהתרסה מהולה בעצב: תראה. כבר כמעט שנה אני הולכת לישון בלי לשמוע את הקול שלך. אבל צדקת. זה באמת לא נחמד כל כך)
