חתכתי לי חתיכה גדולה ושמנונית של עוגת שוקולד מצופה ואכלתי אותה לאט לאט עד שהאצבעות שלי נהיו דביקות וחומות ומלכולכות. אחרי חטאים כאלו אני שותה חצי ליטר מים ומנסה לכפר על כל מי שאני. אני גם נכשלת. אני נזכרת שאלו החיים שתמיד דמיינתי לעצמי. אוכל טעים ולהישאר לבד בבית וסיפורים ארוכים ומטורפים שקרו לי. יש לי סיפור אחד ואני חולבת אותו עד תום ומסרבת להיפרד ממנו. מהסיפור וממך ומהעובדה שאין לי שום דבר אחר להציע. העצב הזה חינני רק בסרטים ובספרים, כשהדמות הראשית נכנסת לדירה קטנה ומתפוררת ושוכבת בחדר החשוף שלה ובוכה בדמעות קטנות ופוטוגניות. הבכי שלי משולב בצעקות והשתנקויות צפצפניות והנזלת נמרחת ומתייבשת על הסדינים שאני מסרבת להחליף. אין יופי בבדידות הזאת, אני כבר לא רוצה אותה. הציפורניים שלי עייפות מלהחזיק אותך חזק ולא לתת לך ללכת. אתמול הסתכלתי על התאריך ואמרתי לעצמי בפליאה, שנה שלמה שאני הולכת לישון בוכה. הזמן עובר ואני יודעת שאין הרבה תקווה שאשתנה. אני עדיין אוחזת חזק בחלום קלוש כזה, של מנורה מהבהבת בחדר מדרגות וסלון קטן ואני, כדמות ראשית נוּגה ופיוטית עומדת במרכזו, שוכחת איך להמשיך.
לפני 5 שנים. 12 באפריל 2019 בשעה 16:51
