הכתף שלי מתקלפת. ברגע של חוסר זהירות זנחתי את מקדם ההגנה ונתתי לשמש לעשות את שלה, ועכשיו אני מתקלפת וכואבת כמו לטאה. רגע לפני שהלכתי לישון דמיינתי שמתחת לכל העור היבש הזה קיימת גרסה נוספת ומשודרגת שלי. ואני האחרת הזאת אוהבת הליכות ארוכות בתוך העיר ומבשלת כל ערב ומסדרת את החיים שלה בקופסאות קטנות ומתוייגות. כשהייתי קטנה רציתי להיות המון דברים ועכשיו אני בפחד מתמיד שאין בי כלום להציע. אתמול הסתכלתי במראה ונזכרתי שכבר עברתי מזמן את הפיק ומכאן זה רק למטה למטה למטה. וזה כל מה שמחכה לי וזה כל מה שיהיה. ואם פעם השתוקקתי לאדם אוהב שמלטף לי את השיער עד שאירדם, היום אני זוכרת יותר מדי טוב שאין לי מה לתת בתמורה.
אני חולמת באופן די קבוע על חדירות וזה כל המגע המיני שאני מסוגלת לו. בחלום לוקח להם חצי דקה לגמור ואז אני חופשייה ומשוחררת. פעם הייתי סופרת גברים ועכשיו אני סופרת חודשים. חמישה עשר. הבטחתי לעצמי שהפעם אני לא אכתוב עליו אבל אני לא יודעת לקיים הבטחות. אני שונאת אותו ורק רוצה לפגוש בו עוד פעם אחת כדי שיחזר את מה שלקח ממני. את השמלה עם הפרחים והסוודר האפור ורטיבות שנוזלת מהפות אל הירכיים. מישהו פעם אמר לי שלמרות שאני לא יפה (הוא אמר "כוסית", אני אוהבת לעדן), לפחות אני יודעת להזדיין. תנחשו מה נשאר לי.
(שנים של סיגריות, לילות של מחנק)
