תשאירי לי מקום לחבק אותך

הנה עוד פוסט על געגוע:

הפעם זה שונה. אני יכולה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה חשבתי, הלוואי שהיית פה. ולא כי אני בודדה ועצובה וכי נעים שאתה פה. לא רק. פתאום הרגשתי פעימה קטנה של חיוּת בחור השחור שבין הרגליים שלי ולרגע מחזור הדם שלי שינה כיוון. אני מתגעגעת לישיבה מול השולחן כשהפלאפון שלי רוטט מההודעה שלך, ספק מבקשת ספק דורשת, תתקלחי ותפגשי אותי בשוק בעוד חצי שעה. ולנהר שהציף אותי מהלב אל הפות ובחזרה. מן תחושה של רצון שלא נובע רק מהגוף, אלא מכל מי שאני. תן לי רק עוד פעם אחת לשבת על הברכיים ולהתחנן, בבקשה אדוני. 

פעם חשבתי שחוויות חדשות יחליפו את הישנות והכל ימשיך להתקדם ולהתפתח. עכשיו אני צועדת אחורה בלי לשים לב וכל רגע שאני דוחה את הטיפול בעצמי, רק גורם להכל להיות קשה יותר אחר-כך. אני נמצאת ביישוב זר, בחדר שירותים זר וכותבת שוב ושוב את הפזמון המוכר הזה. רע לי, אני לבד. לאף אחד כבר אין כוח להקשיב לזה ואני חורזת את זה בשארית כוחותיי. כמה משעממת אני כבר יכולה להיות. חברה שלי שאלה אותי, כבר הרבה זמן לא סיפרת לי על סטוץ חדש. אני לא יודעת איך מתרגמים למילים שעה ארוכה של רעידות ובכי ואיך אני מסבירה לה שבתוך הרגע הכואב הזה, שמעתי את הקול שלך נוזף בי ואני התקפלתי כמו ילדה בעונש וביקשתי סליחה. לחשתי סליחה והתחננתי סליחה בכל ההוויה שלי. אם הייתי במקומך לא הייתי סולחת לי. אם הייתי במקומך, הייתי שולחת אותי לפסק זמן בפינה של החדר, לחשוב על כל הדברים שעשיתי לא בסדר. ואז הייתי חוזרת עם ראש מופנה אל הרצפה ובקול עצוב וקטן הייתי אומרת לך, אדוני, אני מצטערת שאתה מת. וזו תהיה האמת כולה. סליחה. 

שרידי הזיכרון שלך שוב לא מספיקים לי. אני חוזרת ושוגה באשליות הרסניות כאלו. אם אמות עכשיו, אפגוש אותך שוב. המחשבה הזאת רעילה ומכאיבה ומפתה אותי כל כך. אף פעם לא האמנתי שאפשר להיות כל כך כואבת, כל כך הרבה זמן אחרי. עברו חודשים מאז שבכיתי בצעקות במגרש חנייה זר בלילה חשוך וקר ברמת הגולן. אני לא יודעת עוד כמה כאלו אוכל לסחוב. לפעמים אני בורחת לשירותים ובוכה במשך שעות וכשאני יוצאת אחר כך עם עיניים אדומותו ונפוחות אף אחד לא אומר לי כלום. אני צריכה מישהו שיגיד לי משהו ושונאת את עצמי על זה. אני לא יודעת איך לקום ולבקש, אני צריכה עזרה. אני טובעת בתוך עצמי ואין דרך יציאה מלבד לחכות למים שיתנקזו לאט לאט. והלאט הזה איטי מדי. 

לפעמים אני מקווה שאת קוראת אותי וזוכרת שגם אני פה ושם אני כואבת ואני כל כך צריכה שתזכירי לי שאני לא לבד.

(איך לא המציאו פצצה נגד לב שבור)

ובדיוק כמו שאמר השיר, אף אחד לא שאל אותי אם אני מוכנה לאביב. החומות שלי נסדקות ומתפוררות בזמן שאני רק רוצה לשבת ולהמשיך לבכות עלייך. בפעם הראשונה בשנה הזאת, אני מסתכלת רחוק ולא רואה רק את כל הכאב הזה. בעוד שלוש-עשרה שנים, ביום הראשון של חול המועד פסח, אני אולי אזכר ואבוא לבקר אותך והכל כבר ירגיש כל כך רחוק וכל כך בסדר. ובינתיים אני מבועתת מהאפשרות הזאת ולא מוכנה לשחרר אפילו לא לרגע. המציאות עומדת מאחוריי עם מחט דקה ומתכוננת לפוצץ אותי. תפסיקי כבר, את לא הגיבורה הטראגית שאת מנסה לראות בעצמך. אני פסיק קטן בחמישים ושש שנות חיים והוא ספר שלם בשלי וחוסר הפרופורציה הזאת קורעת לי את המעיים מבפנים.

לפעמים אני הולכת לישון מיד עם שקיעת השמש בתוך אמבטיה של דמעות וכשאני קמה בבוקר שאחר כך, אביב. 

(כמה את יפה כשאת הולכת)

- אז מה את?

- מטומטמת. 

המילה הזאת עושה בי שמות. אני משתמשת בה ביד כמעט חופשית כדי לתאר את עצמי. אני אומרת אותה שוב ושוב ושוב וכל פעם היא מצליפה בי. כל הברה נותנת לי סטירה מצלצלת שמשאיר אדום, כל פעם על הלחי האחרת. מ-טומ-ט-מת. ארבע סטירות מדוייקות של ההויה שלך על הגוף שלי ואני מועדת אחורה אל הקיר ולוחשת שוב פעם, מטומטמת. לפעמים אני מוסיפה לפניה את המילה "סתם", או "רק" ומעמידה פנים שזה איכשהו מכפר על המעשים והתחושות והבגידה. זה לא. הנפש שלי יושבת ברגליים מקופלות על הדשא המתייבש בכיכר רבין ואני נושמת פנימה והחוצה ריח של טיגון ואגזוז ואת כל הגעגוע הזה. עוד מעט אוכל להגיד, תראו. עברה כבר שנה ואני עדיין מטומטמת.

(פעם אמרתי לעצמי שהייתי עוברת את זה שוב ושוב ושוב אם זו הדרך היחידה להיות איתך. לא עוד. רבי נחמן אמר פעם שלדעת לשכוח פירושו להשתחרר מתלאות העבר. ואני כל כך רוצה לשכוח ומחזיקה חזק ולא נותנת לך ללכת)

אביב

בקר אחד התעוררנו
ופשוט ידענו – אביב

תופפו סנדלי הילדים בחוצות
שרוהו הכבסים המתייבשים ברוח הקלילה
אמרוהו פרחי השזיף המלבלב ממול.

בקר אחד התעוררנו ותמהנו – כבר אביב?
ואנו, המתלבטים בין העונות המתחלפות,
איש לא שאל אותנו
אם עינינו נכונות
לקדם את זיוה המשכר של השמש,
אם לבנו פתוח
לאהבות חדשות,
אם יש בנו הכוח
לקלוט את כל השפע הזה
הניתך עלינו פתאום.

פשוט, בקר אחד התעוררנו
והנה – אביב.

(אריאנה הרן)

(יש דברים שאני לא כותבת עליהם)

לפעמים אני קוראת פה בלוגים של נלשטות וחושבת לעצמי, איך אפשר בכלל. נוח לי לשכוח שפעם גם אני הייתי כזאת. נמרחת ומתמסרת ומבקשת בקול מתחנן, בבקשה תכאיב לי. תזיין אותי. תעלוב בי. מישהו שפגשתי פעם אחת אמר לי, את טוטאלית. כשהוא נעלם בכיתי שבוע ואז ניגבתי את הדמעות והלכתי למצוא מישהו שיצליח למצוא את האיזון המדוייק בין הצלפות לחיבוקים. חשבתי שמצאתי ואיבדתי וגיליתי שלפעמים הבכי נמשך יותר משבוע. מחודש. כמעט שנה כבר עברה (אבל על זה כבר כתבתי). רציתי מישהו שיתפוס אותי ויעמיד אותי על הרגליים ויוליך אותי (ברצועה) למקום טוב יותר. כשרק הכרתי אותך, כתבתי לי במחברת: "הוא לא יודע שהוא הגיע וניקה ממני את האבק והלכלוך ועכשיו אני מוכנה רק בשבילו". המילים האלו מפחידות אותי ודוחות אותי וקוסמות לי. כמעט שכחתי שפעם שכבתי במיטה לבנה גדולה בתוך שלולית של עצמי וצעקתי עלייך, תחנוק אותי עוד קצת. 

(לפעמים אני מוכנה לתת הכל כדי לא לישון לבד אפילו לילה אחד נוסף)

היה שיר אחד ששמעתי כל הזמן בשבוע הזה שנפגשנו ולקחת אותי לטייל ולאכול. זו הייתה בערך התקופה הזאת, כשהאוויר מתחיל להריח כמו אביב והלב מתרחב ויש הפסקות ארוכות בין כאב לכאב. לפני שנה כתבתי פוסט על הים ועל העצב שמתעמעם ולא ידעתי מה עוד מצפה לי. לא יכולתי לדמיין איך אאבד אותך ואותי במערבולת כזאת של מוות ובושה והסתרה ואשמה. לפעמים אני חולמת את תל אביב ואתה עדיין חי שם. בחלומות האלו אני הולכת ברחוב אחד העם והרגליים שלי קלילות על המדרכה כי אני יודעת שאתה מחכה לי מעבר לפינה, אחרי דוכן השייקים, ושביד שלך יש לחמניה וחיוך ופרח צהוב. אני כמעט כבר לא חושבת על הסקס איתך, על החבלים או על הדרך שבה היית אומר לי, אני רוצה לראות אותך ככה. ביום שבת שמשי כזה, כשהחדר שלי מריח כמו טמפונים ורתמים, אני נזכרת שקנית לי לימונענע גרוס ושלחת אותי לשחק במגלשות שבדיזינגוף. 

אני מלאה בדחפים לנסוע מערבה ולשבת בלילה על חוף ים קר באמצע עיר סואנת ולהיזכר איך פעם לא יכולתי לחשוב על איך דברים כאלו קורים. עד שלא איבדתי, לא ידעתי כמה אני לא רוצה למצוא שוב. מצאתי את התשובה לשאלה. עדיף לא לאהוב בכלל. 

בואי לתל אביב ונתאבד עוד פעם אחת.

(אנשים מתים לא יכולים להיכנס לכלוב ולקרוא. אבל אם במקרה אתה שומע, אני מתגעגעת אלייך נורא. תן לי רק עוד קצת זמן לפני שתלך שוב)

(תחנת המשטרה בפתח תקווה, אפריל 2018)

אחרי שלוש שעות בחדר מספר 3 בתוך מיטה לבנה ובלי תחתונים, אחרי ש(חשבתי ש) סיימתי לבכות ולשחזר ולהצטלם עירומה, לקחו אותי. שני שוטרים לפניי ואחת מאחורי ואני צועדת באמצע בפנים רטובות. לא ראיתי איך לקחו אותך, אף אחד לא סיפר לי אם אתה עדיין בחיים. הרכב היה קטן וצפוף ואני ישבתי מאחורי המחסום בזמן שהאורות והסירנה פעלו. התחנה מלאה ומוארת בפלואורסצנטים מחרידים גם באמצע הלילה ובתא צעקו השיכורים והמטרידים והנהגים-במהירות-מופרזת וילדה שבורת לב אחת. ישבתי איתם עד שכבר לא, ואז עברתי למסדרון. מי שהלך לידי הסתכל עלי ומיד הזיז את המבט בזמן שלמדתי בעל פה את כל השילוט בתחנה. יש נוהל מעצר ודברים שמותר להגיד ודברים שישמשו כנגדי בעת חקירה, ואין אף אחד שיבוא ויגיד לי שאני לא אשמה או שישאל- יש לך עם מי לדבר. 

לפעמים אני חושבת שהתגברתי ופתאום באמצע יום שמשי וקפוא אני נזכרת. והיום בתחנת האוטובוס עמדה מישהי שדמתה לה, וכמעט יכולתי לשמוע אותה שואלת, ואיך את מרגישה עם זה. כאילו משהו תקוע לי בגרון כמעט שנה ואני לא מצליחה לסלק אותו; כאילו שום דבר לא יחזור להיות פשוט יותר, אף פעם. 

*

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית
שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.
בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן
נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.
בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,
בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת
נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ
תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.

לאה גולדברג