לפני 5 שנים. 13 במרץ 2019 בשעה 12:44
ובדיוק כמו שאמר השיר, אף אחד לא שאל אותי אם אני מוכנה לאביב. החומות שלי נסדקות ומתפוררות בזמן שאני רק רוצה לשבת ולהמשיך לבכות עלייך. בפעם הראשונה בשנה הזאת, אני מסתכלת רחוק ולא רואה רק את כל הכאב הזה. בעוד שלוש-עשרה שנים, ביום הראשון של חול המועד פסח, אני אולי אזכר ואבוא לבקר אותך והכל כבר ירגיש כל כך רחוק וכל כך בסדר. ובינתיים אני מבועתת מהאפשרות הזאת ולא מוכנה לשחרר אפילו לא לרגע. המציאות עומדת מאחוריי עם מחט דקה ומתכוננת לפוצץ אותי. תפסיקי כבר, את לא הגיבורה הטראגית שאת מנסה לראות בעצמך. אני פסיק קטן בחמישים ושש שנות חיים והוא ספר שלם בשלי וחוסר הפרופורציה הזאת קורעת לי את המעיים מבפנים.
לפעמים אני הולכת לישון מיד עם שקיעת השמש בתוך אמבטיה של דמעות וכשאני קמה בבוקר שאחר כך, אביב.
(כמה את יפה כשאת הולכת)