שרידי הזיכרון שלך שוב לא מספיקים לי. אני חוזרת ושוגה באשליות הרסניות כאלו. אם אמות עכשיו, אפגוש אותך שוב. המחשבה הזאת רעילה ומכאיבה ומפתה אותי כל כך. אף פעם לא האמנתי שאפשר להיות כל כך כואבת, כל כך הרבה זמן אחרי. עברו חודשים מאז שבכיתי בצעקות במגרש חנייה זר בלילה חשוך וקר ברמת הגולן. אני לא יודעת עוד כמה כאלו אוכל לסחוב. לפעמים אני בורחת לשירותים ובוכה במשך שעות וכשאני יוצאת אחר כך עם עיניים אדומותו ונפוחות אף אחד לא אומר לי כלום. אני צריכה מישהו שיגיד לי משהו ושונאת את עצמי על זה. אני לא יודעת איך לקום ולבקש, אני צריכה עזרה. אני טובעת בתוך עצמי ואין דרך יציאה מלבד לחכות למים שיתנקזו לאט לאט. והלאט הזה איטי מדי.
לפעמים אני מקווה שאת קוראת אותי וזוכרת שגם אני פה ושם אני כואבת ואני כל כך צריכה שתזכירי לי שאני לא לבד.
(איך לא המציאו פצצה נגד לב שבור)
