פעם חשבתי שחוויות חדשות יחליפו את הישנות והכל ימשיך להתקדם ולהתפתח. עכשיו אני צועדת אחורה בלי לשים לב וכל רגע שאני דוחה את הטיפול בעצמי, רק גורם להכל להיות קשה יותר אחר-כך. אני נמצאת ביישוב זר, בחדר שירותים זר וכותבת שוב ושוב את הפזמון המוכר הזה. רע לי, אני לבד. לאף אחד כבר אין כוח להקשיב לזה ואני חורזת את זה בשארית כוחותיי. כמה משעממת אני כבר יכולה להיות. חברה שלי שאלה אותי, כבר הרבה זמן לא סיפרת לי על סטוץ חדש. אני לא יודעת איך מתרגמים למילים שעה ארוכה של רעידות ובכי ואיך אני מסבירה לה שבתוך הרגע הכואב הזה, שמעתי את הקול שלך נוזף בי ואני התקפלתי כמו ילדה בעונש וביקשתי סליחה. לחשתי סליחה והתחננתי סליחה בכל ההוויה שלי. אם הייתי במקומך לא הייתי סולחת לי. אם הייתי במקומך, הייתי שולחת אותי לפסק זמן בפינה של החדר, לחשוב על כל הדברים שעשיתי לא בסדר. ואז הייתי חוזרת עם ראש מופנה אל הרצפה ובקול עצוב וקטן הייתי אומרת לך, אדוני, אני מצטערת שאתה מת. וזו תהיה האמת כולה. סליחה.
לפני 5 שנים. 22 במרץ 2019 בשעה 18:33
