היה שיר אחד ששמעתי כל הזמן בשבוע הזה שנפגשנו ולקחת אותי לטייל ולאכול. זו הייתה בערך התקופה הזאת, כשהאוויר מתחיל להריח כמו אביב והלב מתרחב ויש הפסקות ארוכות בין כאב לכאב. לפני שנה כתבתי פוסט על הים ועל העצב שמתעמעם ולא ידעתי מה עוד מצפה לי. לא יכולתי לדמיין איך אאבד אותך ואותי במערבולת כזאת של מוות ובושה והסתרה ואשמה. לפעמים אני חולמת את תל אביב ואתה עדיין חי שם. בחלומות האלו אני הולכת ברחוב אחד העם והרגליים שלי קלילות על המדרכה כי אני יודעת שאתה מחכה לי מעבר לפינה, אחרי דוכן השייקים, ושביד שלך יש לחמניה וחיוך ופרח צהוב. אני כמעט כבר לא חושבת על הסקס איתך, על החבלים או על הדרך שבה היית אומר לי, אני רוצה לראות אותך ככה. ביום שבת שמשי כזה, כשהחדר שלי מריח כמו טמפונים ורתמים, אני נזכרת שקנית לי לימונענע גרוס ושלחת אותי לשחק במגלשות שבדיזינגוף.
אני מלאה בדחפים לנסוע מערבה ולשבת בלילה על חוף ים קר באמצע עיר סואנת ולהיזכר איך פעם לא יכולתי לחשוב על איך דברים כאלו קורים. עד שלא איבדתי, לא ידעתי כמה אני לא רוצה למצוא שוב. מצאתי את התשובה לשאלה. עדיף לא לאהוב בכלל.
בואי לתל אביב ונתאבד עוד פעם אחת.
(אנשים מתים לא יכולים להיכנס לכלוב ולקרוא. אבל אם במקרה אתה שומע, אני מתגעגעת אלייך נורא. תן לי רק עוד קצת זמן לפני שתלך שוב)
