(תחנת המשטרה בפתח תקווה, אפריל 2018)
אחרי שלוש שעות בחדר מספר 3 בתוך מיטה לבנה ובלי תחתונים, אחרי ש(חשבתי ש) סיימתי לבכות ולשחזר ולהצטלם עירומה, לקחו אותי. שני שוטרים לפניי ואחת מאחורי ואני צועדת באמצע בפנים רטובות. לא ראיתי איך לקחו אותך, אף אחד לא סיפר לי אם אתה עדיין בחיים. הרכב היה קטן וצפוף ואני ישבתי מאחורי המחסום בזמן שהאורות והסירנה פעלו. התחנה מלאה ומוארת בפלואורסצנטים מחרידים גם באמצע הלילה ובתא צעקו השיכורים והמטרידים והנהגים-במהירות-מופרזת וילדה שבורת לב אחת. ישבתי איתם עד שכבר לא, ואז עברתי למסדרון. מי שהלך לידי הסתכל עלי ומיד הזיז את המבט בזמן שלמדתי בעל פה את כל השילוט בתחנה. יש נוהל מעצר ודברים שמותר להגיד ודברים שישמשו כנגדי בעת חקירה, ואין אף אחד שיבוא ויגיד לי שאני לא אשמה או שישאל- יש לך עם מי לדבר.
לפעמים אני חושבת שהתגברתי ופתאום באמצע יום שמשי וקפוא אני נזכרת. והיום בתחנת האוטובוס עמדה מישהי שדמתה לה, וכמעט יכולתי לשמוע אותה שואלת, ואיך את מרגישה עם זה. כאילו משהו תקוע לי בגרון כמעט שנה ואני לא מצליחה לסלק אותו; כאילו שום דבר לא יחזור להיות פשוט יותר, אף פעם.
