(יש דברים שאני לא כותבת עליהם)
לפעמים אני קוראת פה בלוגים של נלשטות וחושבת לעצמי, איך אפשר בכלל. נוח לי לשכוח שפעם גם אני הייתי כזאת. נמרחת ומתמסרת ומבקשת בקול מתחנן, בבקשה תכאיב לי. תזיין אותי. תעלוב בי. מישהו שפגשתי פעם אחת אמר לי, את טוטאלית. כשהוא נעלם בכיתי שבוע ואז ניגבתי את הדמעות והלכתי למצוא מישהו שיצליח למצוא את האיזון המדוייק בין הצלפות לחיבוקים. חשבתי שמצאתי ואיבדתי וגיליתי שלפעמים הבכי נמשך יותר משבוע. מחודש. כמעט שנה כבר עברה (אבל על זה כבר כתבתי). רציתי מישהו שיתפוס אותי ויעמיד אותי על הרגליים ויוליך אותי (ברצועה) למקום טוב יותר. כשרק הכרתי אותך, כתבתי לי במחברת: "הוא לא יודע שהוא הגיע וניקה ממני את האבק והלכלוך ועכשיו אני מוכנה רק בשבילו". המילים האלו מפחידות אותי ודוחות אותי וקוסמות לי. כמעט שכחתי שפעם שכבתי במיטה לבנה גדולה בתוך שלולית של עצמי וצעקתי עלייך, תחנוק אותי עוד קצת.
(לפעמים אני מוכנה לתת הכל כדי לא לישון לבד אפילו לילה אחד נוסף)
