תשאירי לי מקום לחבק אותך

את הפוסט הזה אני כותבת באמבטיה ריקה. ריקה מבני אדם מלבדי וריקה מקצף וריקה ממים. אני שוכבת על החרסינה המטונפת שמקפיאה לי את הגב. אין לי כוח לפתוח את הברז, לחפוף, לסבן, לגלח. לצאת ולהתנגב וללבוש פיג'מה. בשביל מה. אפשר לעשות שנצ פה. אני קצרה מספיק כדי לשכב בה בנוחות, יש מספיק מגבות שילטפו אותי במקומכם. 

--

אני אף פעם לא לבושה יפה. יש לי בגדים רגילים ופונקציונליים שמשמשים אותי בעבודה וביציאות ובשינה. לפעמים אני רואה מעיל ורוד עם פרווה סינתטית ויודעת שכזה אני רוצה. כל הסוודרים שלי אפורים או שחורים או שחורים-אפורים ומסתירים את כל הגוף הזה ש(לפעמים) אני שונאת. יש משהו ממלא בבגדים יפים. אפשר להעמיד פנים שאת מישהי אחרת ושיש לך לאן ללכת בזמן שאת תועה ברחובות המיותרים האלו. אבל שלי מעלימים וסוגרים אותי ומזכירים לי תמיד. בכל מקרה אין לך לאן לצאת. תשבי עוד קצת באמבטיה הלבנה הזאת, אף אחד לא מחכה לך בחוץ. 

עם כל הפחד הזה. אני כבר לא יכולה לזכור את כל מי שהייתי איתו והפסקתי. כל מי שלא התאים. כל מי שהחליט ללכת. אני ישנה שעות על גבי שעות וחולמת על עצמי ועל מין והכל מרגיש כמו מתחת למים, איטי ומעומעם וקשה לנשום. רציתי שאתה תהיה האחרון, אבל אני בעצם חושבת שאתה ההתחלה. למדתי איתך לאהוב את מה שאני רוצה ולרצות את מה שאני אוהבת, והיום נשארו לי רק החלומות. אני לא בוכה בהם אף פעם, כל החשק המיני מתנקז שם ומביא אותי חדשה ויציבה ויבשה ליום הבא ולזה שאחריו. 

הלכת לי ואני הלכתי מעצמי ולפעמים אני מרגישה שאני משתגעת. איך יכול להיות שזה לא קיים יותר. איזו בדיחה סדיסטית של היקום על חשבוני, ואני נתתי לה לקרות. 

אני רוצה לשכב בשלג ולהיות מלאך קפוא וקטן. 

אני שונאת את העיר הזאת. הסמטאות לא נעימות עבורי, והרחובות לא משדרים שום קדושה. אני גרה בה כבר מעל לשנה והכל רק ממשיך להתפרק. כל צעד בה מלא בבוז עמוק, שלי כלפיה ושלה כלפיי. אני מפחדת מהאנונימיות שהיא משרה עלי ומבועתת מהמחשבה שאפגוש בה מישהו שאני מכירה, גם אם רק בטעות. מה שלומך, עדיין אותו הדבר. אני לא משתנה וגם אחרי כל הזמן הזה אני מסרבת לצאת מהמיטה ולנשום אותה לתוכי. כל נסיעה במוצאי שבת מתחילה במועקה ונגמרת בבכי בלתי נשלט. תהי טובה אלי בבקשה, כבר אין לי כוח לזה. אני חולמת על מי שאני אוהבת ובצהריים השוק עדיין ריק ממנו ואני שוכחת שהוא לא יחזור אף פעם. אני לא זכה וטהורה מספיק כדי לחיות פה. אני רוצה בית משל עצמי שאני אוכל להפוך למקדש קטן לכל מי שחשבתי שאוכל להיות. מוזיקאית מחוננת וחוקרת ביולוגיה בימים. בלילות יפה וגבוהה ומחייכת עם כל העיניים והגוף. ארי דה לוקה אמר עליה פעם, "בעיר ההיא המוות פוחד שהחיים יבלעו אותו. זאת העיר היחידה בעולם שבה המוות מתבייש שהוא קיים". אני מתביישת שאני קיימת. אני לא המוות, אבל אולי לא רחוקה משם.

איך בכלל יש לכם עדיין כוח אלי. כולם כבר התייאשו.  

בכיתי רק טיפה היום. וכל דמעה הייתה מחושבת. 

(די. קחו לכם קלישאת חורף לעוסה.)

קר ברחובות וזה בסדר. יש בי מחשבה שאם הקור בחוץ יצליח להשתוות לקור שבפנים, אני אהיה בלתי מנוצחת. אבל בינתיים ישבתי על הכסא המסתובב ומעכתי את המצח על השולחן בערך עשרים דקות וכשהבוס שלי שאל מה אני עושה עניתי שאני נחה. כבר שבוע שלם שהברז שלי לא נסגר עד הסוף ואני עומדת מול קבוצות ומתאפקת לא לספר להם שפעם מישהו אהב אותי והוא הפסיק ואני ממשיכה. אני רוצה לגלות להם שככה החיים עובדים והם רצופים בעצב וייאוש כמו שביל אבנים צהובות. ודווקא צהוב זה צבע שמח. הנוכחות שלי מתכווצת נורא ושלושה אנשים שונים מעכו אותי באוטובוס ואולי אני בדרך להיעלמות הזאת שאני ככ מחפשת. אמרתי להם בקול קטן שהם קרובים אלי מדי, והם זזו שני מילימטרים רק כדי לתת לאיש הבא את ההזדמנות לשכוח מהמרחב הפרטי שלי. אני מפחדת שאם לא אזדיין בחודשיים הקרובים, הכל ישאר בצורה הזאת לשארית חיי. וזו שארית נורא נורא עצובה, אם תשאלו אותי. 

החורף גורם לי להיאחז בכל מי שעובר על ידי, גם אם רק לרגע. תישאר בבקשה, הקיום שלי צריך קצת רוגע. בחלום שלי צעקתי עליו שאני שונאת אותו ומיד כיסיתי את הפה. אני באמת אהיה ילדה טובה.

(אל תבואי אליי בינתיים, העולם שלי מלא באהבה)

כשהייתי בתיכון (לפני שנים. מי בכלל זוכרת שישבתי על התחת ולמדתי והייתי הכי חכמה בכיתה) (אני. זוכרת כאילו זה היה אתמול והלוואי שהכל היה פשוט כמו לשנן תאריכים לבגרות באזרחות) שיכללתי שיטה עם אפס אחוזי כישלון כדי להוכיח לכולם שאני יודעת. בסיום כל נושא שנלמד בכיתה, הייתי מרימה את האצבע בביישנות אופיינית ושואלת שאלה שמבהירה שאני שולטת מצויין בחומר המלמד, ובעיקר בזה שיילמד בשבוע הבא. המורים כבר היו מחכים לאצבע שלי, שהרימה להם להנחתה לשיעור הבא. אולי הייתי לקקנית מתועבת וכולם שנאו אותי, אבל לפחות הייתי טובה במשהו. במלא דברים. הפצצתי בביולוגיה וגמרא ואזרחות ומתמטיקה ובעיקר בספרות (אולי בעצם, בהכל. חוץ מספורט). ניגנתי שעות בכל יום והחיים שלי היו מסודרים בתוך הכאוס שלמדתי לאהוב. ארוחות ערב בשעות קבועות וקימה עצלה אל עבר שיעור תנ"ך. אהבתי להיות טובה בהכל, ובאמת הייתי טובה בהכל.

בשנה האחרונה אני עצלה מחשבתית ועייפה מלהצטיין. למה הכל לא עובד פשוט כל כך כמו בתיכון. איזו נוסטלגיה מטומטמת, סבלתי כמו גיהנום ברוב שנות לימודיי. אבל לפחות הייתי טובה במשהו. 

לא יודעת. שורפות לי העיניים והלחיים כשאני בוכה והמשרד ריק וחשוך וקריר ואין לי במי להתכרבל. אני מתגעגעת אליו תמיד, והכי מתגעגעת למי שהייתי איתו. "מה כבר יכול לקרות". גרוע יותר משדמיינתי. הרבה יותר גרוע משאפשר להעלות על הדעת. 

ובכל זאת המשכתי ואני עדיין לא בטוחה לאן ולמה. או איך. אבל אני קמה כל בוקר לחדר מחומם ופשוט ואף פעם לא הברזתי מיום עבודה ואני תמיד שוטפת את הכלים שלי. לפעמים העצב בא בגלים שאני לא יודעת להתמודד איתם מלבד לרעוד מתחת לשמיכה. אבל זה תמיד עובר. אני לא יודעת יותר אם אני אופטימית לגבי העתיד, אולי פשוט התרגלתי. ידיים מחוספסות נוגעות בי בחלום ואני רועדת וצועקת שאתה לא מרשה. שאני לא מרשה. אסור. ואני קמה בבוקר לעוד יום. 

אין לי מה להגיד. אני צריכה עזרה וגם חושבת, מה כל כך רע לך כמו שעכשיו. 

הימים אפורים ועגמומיים וכשאני יוצאת החוצה אני נושמת אוויר נקי אל תוך נפש זועקת. מדי פעם אני נזכרת שהיית צריך להיות איתי עכשיו. איפה אתה ואיפה אני. כבר כמעט סוף שנה ואני מתקדמת בצעדי ענק אל הזיקנה המייאשת הזאת. מה אני כבר רוצה. לשבת בחצר ולהרשות לעצמי לייבב בקול. בסוף הכל מתיישר בחזרה במדף ששייך לו. אני לא יפה מספיק כדי לעורר בכם חמלה והמילים שלי חוזרות על עצמן כבר שנים. מה ביקשתי. מישהו שיחבק אותי ממש חזק ויקח אותי לישון. אני לא רוצה יותר למצוץ ולשכב ולגעת בגוף. רק נפש בנפש. אתה בתוך אני בתוך אתה בתוך אני. מערבולת של שלמים. תאהב אותי. 

פעם בשבוע, בערך, אני נאבקת בדחף לשלוח לה שאני מצטערת שהרגתי אותו. כל הודעה שאני שולחת כואבת לי בפנים ולה בטח אפילו יותר. אני כל כך לבד בלי שום סיבה. תשחררי. 

(כשאת מספרת החיים מקבלים צורה)

לפעמים אני יושבת במשרד ומדמיינת איש בלי שם ובלי ראש ואפילו כמעט בלי גוף שנוגע בי. אחרי חודשים של אסקסואליות משתקת, אני מרגישה בעיניי רוחי ידיים גדולות שעוזרות לי לפשוט את התחתונים ומלטפת את השפתיים שלי. למעלה ולמטה. בפנים ובחוץ. בגוף שלי ובנפש שלי ואני מתערבלת בתוך עצמי לסך השלם. 

אתמול במיטה ליטפתי כל חלק בגוף שלי וחשבתי חזק על עצמי. לא עלייך ולא על ההוא וגם לא על אף אחד אחר שנכנס לתוכי. חשבתי על הילדה הקטנה שאני, שצריכה לאהוב את עצמה בצורה הכי טהורה שיש. אני היחידה שיש לי, ואני משתדלת לזכור את זה בכל יום. אחרי שעה וחצי של אהבה עצמית נגמרתי בצורה הכי זכה בכל תשעת החודשים האחרונים. רק אני והבפנוכו שלי בזעקה שקטה למשהו יותר טוב. אני כבר לא יודעת. היום שוב קמתי מלנכולית. אני אהיה בסדר.

(הנה לך. אירוטיקה פשוטה בלי התפלספות פנימית. רק אני והדגדגן שלי)

הזמן שעובר מתעתע בי. אני מרגישה כאילו רק אתמול עוד ליטפתי לך את הלחי ורעדתי בחוסר אונים. אבל עברו חיים שלמים מאז ואני מפחדת שכשתחזור אתה לא תזהה אותי יותר. אני יודעת שאתה לא תחזור. אבל אם. אולי במקרה. אתה תחזור ותדפוק אצלי בדלת ותחייך אלי ואני אפילו לא אשאל כלום לפני שאזחל בחזרה לידיים שלך ואגרום לך להבטיח שלא תלך יותר אף פעם. אני לא מסוגלת יותר לשאת את כל הלבד הזה והגרון שלי מתפוצץ מדמעות ובכי חרישי שהצטבר בפנים חודשים. חיים שלמים. הזמן שעובר מתעתע בי. כבר זמן מה שאני לא לוקחת יותר את הכדורים שלי ורק אוגרת את המרשמים מחודש לחודש לעת צרה. אני יודעת שיום יבוא ואני לא אוכל להכיל יותר ואצטרך כמה שיותר עזרה כימיקלית שאוכל להשיג. אני מפחדת להיות בסדר. זו הפעם הראשונה שאני מודה בזה, אפילו ביני לבין עצמי. אני מפחדת שכשאהיה בסדר אני לא אצליח יותר להיזכר בך ולא ישאר לי יותר כלום ממך. אני זוכרת את השוטר ששאל אותי אם הרגתי אותך ואיך פרצתי בבכי ורק רציתי לצעוק שכן. אני הרגתי והכל באשמתי והלוואי שיקחו אותי מכאן ולא אצטרך לחיות חיים שלמים בלעדיו. והנה. אני עדיין כאן. פחדנית מטומטמת.

ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב. 

פעם בכמה ימים אני נעצרת ומסתכלת וחושבת לעצמי, למה את כזאת. למה את צריכה את הפגישות האלו שידרכו לך איפה שכל הפצעים ולמה את מתסרטת אותן היטב כדי לבכות בדיוק ברגע המתאים.

אין לי תשובה. אני באמת מקולקלת. גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. אני לא שבורה ולא מרוסקת, אלא מתפקדת באופן מאוזן להחריד. וכל הבפנוכו מבולגן בתלתלים כתומים של כאב. 

(איך פעם זה היה פשוט. לשיר, לחיות, ולא למות)

אף פעם לא צעקתי את הכאב הזה החוצה. גם ברגעים של יללות שקטות במיטה בודדה אני שקטה להפליא. מרוקנת את הנפש שלי לתוך הכרית ונגמרת.