תשאירי לי מקום לחבק אותך

לא יודעת. שורפות לי העיניים והלחיים כשאני בוכה והמשרד ריק וחשוך וקריר ואין לי במי להתכרבל. אני מתגעגעת אליו תמיד, והכי מתגעגעת למי שהייתי איתו. "מה כבר יכול לקרות". גרוע יותר משדמיינתי. הרבה יותר גרוע משאפשר להעלות על הדעת. 

ובכל זאת המשכתי ואני עדיין לא בטוחה לאן ולמה. או איך. אבל אני קמה כל בוקר לחדר מחומם ופשוט ואף פעם לא הברזתי מיום עבודה ואני תמיד שוטפת את הכלים שלי. לפעמים העצב בא בגלים שאני לא יודעת להתמודד איתם מלבד לרעוד מתחת לשמיכה. אבל זה תמיד עובר. אני לא יודעת יותר אם אני אופטימית לגבי העתיד, אולי פשוט התרגלתי. ידיים מחוספסות נוגעות בי בחלום ואני רועדת וצועקת שאתה לא מרשה. שאני לא מרשה. אסור. ואני קמה בבוקר לעוד יום. 

אין לי מה להגיד. אני צריכה עזרה וגם חושבת, מה כל כך רע לך כמו שעכשיו.