כשהייתי בתיכון (לפני שנים. מי בכלל זוכרת שישבתי על התחת ולמדתי והייתי הכי חכמה בכיתה) (אני. זוכרת כאילו זה היה אתמול והלוואי שהכל היה פשוט כמו לשנן תאריכים לבגרות באזרחות) שיכללתי שיטה עם אפס אחוזי כישלון כדי להוכיח לכולם שאני יודעת. בסיום כל נושא שנלמד בכיתה, הייתי מרימה את האצבע בביישנות אופיינית ושואלת שאלה שמבהירה שאני שולטת מצויין בחומר המלמד, ובעיקר בזה שיילמד בשבוע הבא. המורים כבר היו מחכים לאצבע שלי, שהרימה להם להנחתה לשיעור הבא. אולי הייתי לקקנית מתועבת וכולם שנאו אותי, אבל לפחות הייתי טובה במשהו. במלא דברים. הפצצתי בביולוגיה וגמרא ואזרחות ומתמטיקה ובעיקר בספרות (אולי בעצם, בהכל. חוץ מספורט). ניגנתי שעות בכל יום והחיים שלי היו מסודרים בתוך הכאוס שלמדתי לאהוב. ארוחות ערב בשעות קבועות וקימה עצלה אל עבר שיעור תנ"ך. אהבתי להיות טובה בהכל, ובאמת הייתי טובה בהכל.
בשנה האחרונה אני עצלה מחשבתית ועייפה מלהצטיין. למה הכל לא עובד פשוט כל כך כמו בתיכון. איזו נוסטלגיה מטומטמת, סבלתי כמו גיהנום ברוב שנות לימודיי. אבל לפחות הייתי טובה במשהו.
