(די. קחו לכם קלישאת חורף לעוסה.)
קר ברחובות וזה בסדר. יש בי מחשבה שאם הקור בחוץ יצליח להשתוות לקור שבפנים, אני אהיה בלתי מנוצחת. אבל בינתיים ישבתי על הכסא המסתובב ומעכתי את המצח על השולחן בערך עשרים דקות וכשהבוס שלי שאל מה אני עושה עניתי שאני נחה. כבר שבוע שלם שהברז שלי לא נסגר עד הסוף ואני עומדת מול קבוצות ומתאפקת לא לספר להם שפעם מישהו אהב אותי והוא הפסיק ואני ממשיכה. אני רוצה לגלות להם שככה החיים עובדים והם רצופים בעצב וייאוש כמו שביל אבנים צהובות. ודווקא צהוב זה צבע שמח. הנוכחות שלי מתכווצת נורא ושלושה אנשים שונים מעכו אותי באוטובוס ואולי אני בדרך להיעלמות הזאת שאני ככ מחפשת. אמרתי להם בקול קטן שהם קרובים אלי מדי, והם זזו שני מילימטרים רק כדי לתת לאיש הבא את ההזדמנות לשכוח מהמרחב הפרטי שלי. אני מפחדת שאם לא אזדיין בחודשיים הקרובים, הכל ישאר בצורה הזאת לשארית חיי. וזו שארית נורא נורא עצובה, אם תשאלו אותי.
החורף גורם לי להיאחז בכל מי שעובר על ידי, גם אם רק לרגע. תישאר בבקשה, הקיום שלי צריך קצת רוגע. בחלום שלי צעקתי עליו שאני שונאת אותו ומיד כיסיתי את הפה. אני באמת אהיה ילדה טובה.
(אל תבואי אליי בינתיים, העולם שלי מלא באהבה)