לפני 5 שנים. 29 בדצמבר 2018 בשעה 14:54
הימים אפורים ועגמומיים וכשאני יוצאת החוצה אני נושמת אוויר נקי אל תוך נפש זועקת. מדי פעם אני נזכרת שהיית צריך להיות איתי עכשיו. איפה אתה ואיפה אני. כבר כמעט סוף שנה ואני מתקדמת בצעדי ענק אל הזיקנה המייאשת הזאת. מה אני כבר רוצה. לשבת בחצר ולהרשות לעצמי לייבב בקול. בסוף הכל מתיישר בחזרה במדף ששייך לו. אני לא יפה מספיק כדי לעורר בכם חמלה והמילים שלי חוזרות על עצמן כבר שנים. מה ביקשתי. מישהו שיחבק אותי ממש חזק ויקח אותי לישון. אני לא רוצה יותר למצוץ ולשכב ולגעת בגוף. רק נפש בנפש. אתה בתוך אני בתוך אתה בתוך אני. מערבולת של שלמים. תאהב אותי.
פעם בשבוע, בערך, אני נאבקת בדחף לשלוח לה שאני מצטערת שהרגתי אותו. כל הודעה שאני שולחת כואבת לי בפנים ולה בטח אפילו יותר. אני כל כך לבד בלי שום סיבה. תשחררי.
(כשאת מספרת החיים מקבלים צורה)
