הזמן שעובר מתעתע בי. אני מרגישה כאילו רק אתמול עוד ליטפתי לך את הלחי ורעדתי בחוסר אונים. אבל עברו חיים שלמים מאז ואני מפחדת שכשתחזור אתה לא תזהה אותי יותר. אני יודעת שאתה לא תחזור. אבל אם. אולי במקרה. אתה תחזור ותדפוק אצלי בדלת ותחייך אלי ואני אפילו לא אשאל כלום לפני שאזחל בחזרה לידיים שלך ואגרום לך להבטיח שלא תלך יותר אף פעם. אני לא מסוגלת יותר לשאת את כל הלבד הזה והגרון שלי מתפוצץ מדמעות ובכי חרישי שהצטבר בפנים חודשים. חיים שלמים. הזמן שעובר מתעתע בי. כבר זמן מה שאני לא לוקחת יותר את הכדורים שלי ורק אוגרת את המרשמים מחודש לחודש לעת צרה. אני יודעת שיום יבוא ואני לא אוכל להכיל יותר ואצטרך כמה שיותר עזרה כימיקלית שאוכל להשיג. אני מפחדת להיות בסדר. זו הפעם הראשונה שאני מודה בזה, אפילו ביני לבין עצמי. אני מפחדת שכשאהיה בסדר אני לא אצליח יותר להיזכר בך ולא ישאר לי יותר כלום ממך. אני זוכרת את השוטר ששאל אותי אם הרגתי אותך ואיך פרצתי בבכי ורק רציתי לצעוק שכן. אני הרגתי והכל באשמתי והלוואי שיקחו אותי מכאן ולא אצטרך לחיות חיים שלמים בלעדיו. והנה. אני עדיין כאן. פחדנית מטומטמת.
ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב.
