תשאירי לי מקום לחבק אותך

פעם בכמה ימים אני נעצרת ומסתכלת וחושבת לעצמי, למה את כזאת. למה את צריכה את הפגישות האלו שידרכו לך איפה שכל הפצעים ולמה את מתסרטת אותן היטב כדי לבכות בדיוק ברגע המתאים.

אין לי תשובה. אני באמת מקולקלת. גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. אני לא שבורה ולא מרוסקת, אלא מתפקדת באופן מאוזן להחריד. וכל הבפנוכו מבולגן בתלתלים כתומים של כאב. 

(איך פעם זה היה פשוט. לשיר, לחיות, ולא למות)

אף פעם לא צעקתי את הכאב הזה החוצה. גם ברגעים של יללות שקטות במיטה בודדה אני שקטה להפליא. מרוקנת את הנפש שלי לתוך הכרית ונגמרת.