תשאירי לי מקום לחבק אותך

והרתם היה מלבין

וְהָרֹתֶם הָיָה מַלְבִּין וְהוֹלֵךְ לְאִטּוֹ לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ
תֵּל אָבִיב עֲטוּפָה עֲרָפֶל, יְרוּשָׁלַיִם רְחוֹקָה
מִישֶׁהוּ אוּלַי לֹא יַגִּיעַ לְסוֹף הַחֹרֶף הַזֶּה, לְשׁוּמָקוֹם.
דָּם הוֹלֵךְ וְדָם בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת.
אֶתְמוֹל נוֹרְתָה בְּלִבָּהּ צַלֶּמֶת אַחַת יְפַת תֹּאַר
שֶׁחָמְדָה זְהַב דְּיוּנוֹת וּפְרִיחָה אֲצִילָה שֶׁל
שַׂקְנָאִים מִשְּׁמוּרַת הַטֶּבַע שֶׁל מַעֲגַן מִיכָאֵל
אֵיךְ שֶׁהִיא מַבְרִיחָה בִּמְעוּפָהּ עֲנָנִים וּמְפַזֶּרֶת
לַהֲקַת עַמּוּדֵי חַשְׁמַל בְּמַסָּעָהּ אֶל סְעוּדַת הַקֹּדֶשׁ
הַחָרְפִּית בִּבְרֵכַת הַדָּגִים הָרְדוּמָה.
לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּנְתִּי מִלְּכַתְּחִלָּה; טְיוּטָה זוֹ נִרְשְׁמָה
בְּרֵאשִׁית הַחֹרֶף, נִצָּנִים רִאשׁוֹנִים שֶׁל כְּפוֹר פָּקְעוּ בָּאֲוִיר.
הַיָּרֹק הַיַּמִּי שֶׁל הָרֹתֶם הִתְנַשֵּׂב גַּלִּים גַּלִּים
בָּרוּחַ הַחוֹפִית. רָצִיתִי לְהַשְׁאִיר אַחֲרַי בְּצוֹק הָעִתִּים
וִדּוּי קָצָר עַל אַהֲבַת רֹתֶם וְעַל הַצֹּרֶךְ
בִּכְתִיבַת שִׁירִים. חָשַׁבְתִּי שֶׁיֹּפִי יוּכַל לְהָגֵן עָלֵינוּ
וְעַל הַיְלָדִים מֵאֵשׁ וּמִקֶּרַח
שֶׁאוֹתָהּ כְּסִיפָה עֲדִינָה שֶׁל פֶּרַח לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ
וְהָאָרֶץ הָאַחַת שֶׁנִּשְׁאֲרָה
וְרֹתֶם חוֹלוֹת מִדְבָּרִי וְיָפְיוֹ הַנּוֹרָא, חָשַׁבְתִּי

(נתן יונתן)

לחיי הדברים הרגילים. נסיעות מאוחרות בקו 300 הביתה, ירכיים משופשפות בתוך חצאית ורודה, עגילים מוגזמים וזהובים שמרשרשים כשאני הולכת. שייק תפוז-בננה-תות-נענע, גשם שמרטיב את הקרחות והמשקפיים, ציפורניים מלוכלכות ומתקלפות. 

ימי חמישי ארוכים ונמרחים ובשעה 17:03 אני יוצאת לאוטובוס ומתחילה במסע לחיים הנורמליים שלי. למשפחה חמה ומתפקדת, מרק עדשים וסלרי, חיוכים. אני כמעט כבר לא שמה לב להחלפת המסיכות הזו ועם כל שבוע שעובר אני מתרחקת מהאפשרות לחשוף את שני הצדדים שלי זה לזה. כבר אין "אני" שעומדת באמצע. יש עשרות פרסונות שונות שלי ואני לא מחבבת אף אחת מהן. 

לחיי הדברים הרגילים. הימים שאפשר לקום בהם לחדר קפוא ושמשי ולדעת שכלום לא יתפרק. הלב שלי עטוף בסלוטייפים עד שיצליח לפעום לבד.

ליטופים ומציצות ושנצ ארוך בנסיעה לצפון. הסוודר שלי מריח כמו כביסה וזיעה וזרע ואני רוצה להתכרבל בתוך עצמי עם התחושה הזאת. לנשום פנימה והחוצה ואולי רק הפעם אני אצליח לא לחשוב על שום דבר אחר.

--

מי היה מאמין. לפעמים אני כמעט חיובית.

כל מיני סודות:

יש לי דובי ישן ומרופט מגיל ארבע ובלילות בודדים אני לוחשת לו את כל מה שאני מתחילה לשכוח בנוגע אליו,  מנסה להשאיר אותו קצת חי בתוך הזיכרון שלי. כשאני מאוננת אני עוצמת את העיניים וחושבת על ימים של חורף וקילוף איטי של ג'ינס רטוב מהרגליים. אני מדמיינת חיבוקים קטנים וליטופים גדולים וחלקים של פאזל שמסתדרים בדיוק במקום. יש לי חתולה-חברה בחצר של המשרד ולפעמים אני יושבת לידה עם כוס תה ושתינו מסתכלות על כלום בזמן שהיא מגרגרת לי בתוך הידיים ואני חושבת. גמרתי לפני בדיוק חצי דקה ולא בכיתי ולא התפרקתי וזה היה גוף לגמרי ואני סתם. הכל סתם. כבר מעדיפה לרעוד שעות בחרדה אחרי כל גמירה מאשר להיות רק גוף. אני רוצה להיות מעורבבת עם הנשמה שלי ולדעת שאת הכל אני עושה ובוחרת. לא מכוח האינרציה אלא מהרצון הפשוט והחד שלי להמשיך. אני נושמת כל יום כל היום ואני מחליטה בכל רגע מחדש.

יש ימים שהצורך לקלף את הגלדים מיטשטש ומתערפל עד שאני כמעט מרגישה שאהיה בסדר. ואולי לא אהיה. אני רוצה לשקוע באמבטיה אל תוך העונג ההרסני הזה. נמאס לי להיות שום דבר, ואולי זה כל מה שאי פעם הייתי. 

(איך יש לכם כוח בכלל להקשיב לכל השטויות שלי. תנוחי. הכל כבר נאמר)

התרסקות איטית של כל העצמות אל תוך עצמן

הלב שלי מתגעגע למי שהייתי פעם. אני שוכבת במיטת הזימה הקטנה שלי. אתמול אוננתי פה את עצמי לדעת, והיום אני מזמזמת ניגונים מעגליים של קרליבך ומלטפת את הזיכרון שלך. לפעמים אני לא צריכה אף אחד שיעריץ אותי כדי לדעת שאני שווה משהו, אבל היום הוא לא יום כזה. אני משתוקקת לכל אישור חיצוני שאני רק יכולה לקבל, ומנסה בכוח שלא לבכות. אבל אני בוכה וזולגת בעדינות אין קץ, וכמעט אפשר לדמיין שאני ענוגה כמו בובת חרסינה. כאילו לא ישבתי שעה וחצי באמבטיה ותלשתי שיערה אחר שיערה בצרחות אילמות שמעירות את המתים. אותך. אתה מת. נגמר. שמונה חודשים בלעדייך ואני עדיין חיה את זה עם כל מגע מיני. גם כשהגוף הוא רק גוף. צורי ולא עולתה בו.

 ואתמול בתוך הפוך שלי בחדר הצפוף והטחוב, רציתי להיות קטנטנה ומרתקת. מסתורית. ואני רוצה לשבת לתה קינמון בתמול שלשום, עם הסוודר המפוספס ונעליים נוחות ושיער שמעורר שאלות. ושיהיה שם מישהו שירצה אותי ויקשיב למילים שאני אומרת כמו בתוך בלון דיבור. והכל אמת, אמת לאמיתה. אני רוצה שהוא ילווה אותי הביתה וישמע אותי מלהטטת את באך ובעיניים עגולות יסתכל עלי בפליאה. על כל היופי הזה שהוא אני. כמו ים שהולך ונשבר, או כמו הצוק הגבוה בקצה של תקוע ג. אני רוצה להיות חוות בודדים בנגב המדברי, מדף קטן של ספרים ישנים בכריכות צבעוניות, שדה של כותנה יום לפני הקציר. להיות מעניינת מספיק כדי שסופר מזוקן יתאהב בי ויכתוב עלי מילים נעימות. משפטים לקונים שיגרמו גם לכולם להתאהב בי. תירגעי. לכי לישון. 

 --

ומה בדבר בגידת הזמן, ומה בעניין העננים שחונים בפאתי הסתיו הריחני (נתן יונתן)

 --

שמונה חודשים ואני עדיין רק מחפשת חיבוק. שלא יגמר. לא לאבד יותר.

תהיות של יום שישי:

מה שווים החיים אם אין חרציות ומדרגות ועלים יבשים של סתיו וארבע סופגניות שחיתות בערב שמקפיא את הלב. איך אפשר להתמודד בלי לזחול על הרצפה בעירום ולרייר אל תוך הזין שלך. אין יותר זין שלך, אין יותר זין בכלל. זה מצחיק, שהגעגוע הוא הרבה יותר רחב מהסקס ובכל זאת אני כותבת על הזין שלך. מעניין כמה פעמים אפשר לכתוב את המילה זין בלי להיות טראש (אני גם ככה טראש). הייתי רוצה לדעת אם על הקיר והשטיח בחדר המלון ההוא יש כתם של דם איפה שנפלת ואם ירשו לי ללכת לשם ולשבת מול הצל שלך. אני רוצה לבקר אותך ויודעת שאני בטח אתמוטט על האדמה מול הקבר ולא אמשיך הלאה לעולם. על מי אני עובדת, אני גם ככה לא ממשיכה הלאה. אין לי כוח יותר. לפעמים אני שוכבת על הפרקט במשרד עם הראש צמוד לקיר והרגליים מקופלות מתחת לשולחן ולא יודעת איך לקום בחזרה. כל יום אני חושבת על איך עדיף שלא להמשיך ובכל זאת ממשיכה. בבקשה. בבקשה.

אני מעלה מהאוב פיסות קטנות של עצמי כדי להזכיר לי שפעם הייתי מישהי והיום אני אחרת ואולי לא הכל אבוד. ואולי כן. אבל השמש חמה ואני יכולה לשבת פה שעות ולזכור לנשום. כל כך הרבה דרמטיות. תירגעי.

--

זולתנות

כשהיא צועקת בלילה ואני מנגב את הזיעה הקרה מבתי השחי השעירים שלה, אני מתפלל לאלוהים שתיקח אותה. שרק תפסיק לצעוק ואני אוכל לחזור לימים השקטים שלי, עם סיידר התפוחים החם והעבודה האינטנסיבית במטבח והשינה הארוכה מול בובספוג.
בשעה שאני סוחט את הסמרטוט עם הקיא שלה, אני חושב על כמה שאהבה בסרטים היא דבר יפה. תוך כדי שקיעה סגולה מול ים מתנגן שיר רומנטי ברקע שמעלה בי דמעות וגורם לי לחשוב על כל הימים שהחמצנו ביחד. החיים שלי סובבים כרגע סביב ניקוי ועבודה וליטופים אין סופיים של הלחיים השמנות שלה, וכבר מזמן קצתי בכל תקווה לשינוי כלשהו. חיי אינם חיים בלעדייה, ואינם חיים איתה.
לפני השינה אני לוקח אותה להתקלח, יושב איתה בתוך המים המטונפים ושר לה שירים על מוות. שנינו יודעים שהוא קרוב יותר ממה שנוח לנו להאמין, אבל לפחות אנחנו לא מתעלמים מהעובדה שהוא שם; אורב לנו עם ידיו המטופחות סביב הקלשון שיביא עלינו את הקץ. אחרי המקלחת אנחנו יושבים מול החלון ומעמידים פנים שיש לנו את המרפסת הגדולה שתמיד רצינו. החיים הם כמו כרטיס גירוד של חישגד- אתה זוכה רק אחרי שאתה כבר התייאשת, רק אחרי ששילמת את המחיר. ואני מיואש. אלוהים, כמה שאני מיואש. ולכן במרפסת שלנו אני מספר לה את הסיפור שלפני השינה, כשפנינו מופנות על השמיים המוכתמים באור שמסתיר את הכוכבים שפעם אהבנו. כבר מזמן הפסקתי לספר לה את הסיפורים שלי, כולם נגמרים במוות לא-הירואי ולא מרגש. כמו שהמוות שלה יהיה. במקום זה אני מוצא סיפורים על מות-גיבורים, סיפורים בהם למוות יש משמעות, והוא לא סתמי וכואב כמו שלה. בסיפורים האלה הגיבור אהב לחיות ולאכול תפוחים. האהובה שלו הייתה ג'ינג'ית וחייכה תמיד בשיניים לבנות של קולגייט, וכל לילה הם עשו סקס סוער עד ששניהם גמרו יחדיו. אני מניח שהיא לא אוהבת את הסיפורים האלה, עם הגיבורות שכל כך שונות ממנה, הגיבורים שאני נואש להיות. אבל בעולם שלי אין אנשים שאוהבים לחיות. כולם פחדנים.

--

אני עדיין לא מבינה איך אפשר להרגיש כל כך עצובה יחד עם ההרגשה שהכל מונח במקום. אולי המקום שלי כל כך עצוב. אולי אני סתם סתומה. עוד לא ראית כלום. חכי חכי.

מה אני רוצה. להיכנס לבית מחומם היטב ולשכב לידך על הספה. להתחפר בתוך הכתף שלך עד שתגיד לי להתקלף. אני אוהבת להתפשט ואוהבת שאומרים לי לעשות את זה ואני רוצה שתאהב אותי גם. אז אני אשאר עם התחתונים שלי למרות שהם לא סקסיים וקטנים ושחורים. הם ורודים ורגילים עם פפיון קטן מקדימה, כאלו שנמכרים בחבילה של 5 ב20 ברמי לוי. אבל אתה תגיד לי שהם חמודים ואני חמודה והלב שלי יקשקש בזנב עבורך. אני רוצה שתשלח אותי לקצה הספה כדי שאני אטפל לך ברגליים. זה אפילו לא מיני. רק כלבה קטנה שיודעת את מקומה: מולך, עם היד הגדולה והחמה שלך על הצוואר שלי. אני לא מזוכיסטית ולא יודעת לספוג כאב, אבל אני אוהבת ללחוש ממש בשקט שאני רוצה שתכאיב לי קצת. אני יודעת שזה נעים לך שאני מבקשת, ונעים לי שנעים לך. וכשאני מבקשת את זה אני באמת באמת רוצה את זה. את החגורה שלך על הטוסיק שלי וזה כואב כמו הגיהנום ואתה ממשיך כי אני רוצה שתמשיך. ואם אני אהיה מאוד מאוד טובה אתה תצמיד אותי אלייך אחר כך ותלטף המון ואני אבכה אבל זה יהיה טוב. זה יהיה טוב כי אתה פה איתי ומותר לי להרגיש את כל הרגשות האלו בזמן שיורד גשם בחוץ ואני מתכווצת. מה אני רוצה. רק מישהו שאולי פעם היה לי וידע לחבק אותי כשצריך. אני בודדה להחריד. ואני לא רוצה להרגיש ככה יותר. בבקשה.

--

 לפעמים בימים סגריריים כאלו אני כבר לא זוכרת למי אני מתגעגעת. כל הכאב הזה מתערבב ביחד לכל האנשים שפעם אהבתי. לכל מי שתקוע לי בלב ולא יוצא.

יש לי שמלה ארוכה של שבת בצבע ארגמן (היא לא אדומה וגם לא בורדו. היא ארגמן. כאילו ניקבו אותי אלפי פעמים והשתמשו בדם כדי לצבוע אותה) וזוג עגילי חישוק בצבע זהב. אני לא נראית כמו עצמי. גם לא מרגישה כמו עצמי. אני לא חברה של אלוהים כבר שנים, אבל איכשהו תמיד בערבי שישי (שבת) בודדים אני יושבת עם הסידור שקיבלתי מבני עקיבא (שתגדלי להיות בת ישראל צנועה שעושה רצון אביה שבשמיים) ומתכרבלת על הספה עם לכה דודי ומזמור שיר. ותמיד בסוף התפילה מתפרקת בפרק התהילים הבנאלי הזה, גם כי אלך בגיא צלמוות. אני מתגעגעת נורא והגעגוע הוא לא רציונלי. אז אני מעמידה פנים שאתה אולי שומע אותי, בטעות, ושרה לך. שתולים בבית יהוה. בחצרות אלוהינו יפריחו.