אני מעלה מהאוב פיסות קטנות של עצמי כדי להזכיר לי שפעם הייתי מישהי והיום אני אחרת ואולי לא הכל אבוד. ואולי כן. אבל השמש חמה ואני יכולה לשבת פה שעות ולזכור לנשום. כל כך הרבה דרמטיות. תירגעי.
--
זולתנות
כשהיא צועקת בלילה ואני מנגב את הזיעה הקרה מבתי השחי השעירים שלה, אני מתפלל לאלוהים שתיקח אותה. שרק תפסיק לצעוק ואני אוכל לחזור לימים השקטים שלי, עם סיידר התפוחים החם והעבודה האינטנסיבית במטבח והשינה הארוכה מול בובספוג.
בשעה שאני סוחט את הסמרטוט עם הקיא שלה, אני חושב על כמה שאהבה בסרטים היא דבר יפה. תוך כדי שקיעה סגולה מול ים מתנגן שיר רומנטי ברקע שמעלה בי דמעות וגורם לי לחשוב על כל הימים שהחמצנו ביחד. החיים שלי סובבים כרגע סביב ניקוי ועבודה וליטופים אין סופיים של הלחיים השמנות שלה, וכבר מזמן קצתי בכל תקווה לשינוי כלשהו. חיי אינם חיים בלעדייה, ואינם חיים איתה.
לפני השינה אני לוקח אותה להתקלח, יושב איתה בתוך המים המטונפים ושר לה שירים על מוות. שנינו יודעים שהוא קרוב יותר ממה שנוח לנו להאמין, אבל לפחות אנחנו לא מתעלמים מהעובדה שהוא שם; אורב לנו עם ידיו המטופחות סביב הקלשון שיביא עלינו את הקץ. אחרי המקלחת אנחנו יושבים מול החלון ומעמידים פנים שיש לנו את המרפסת הגדולה שתמיד רצינו. החיים הם כמו כרטיס גירוד של חישגד- אתה זוכה רק אחרי שאתה כבר התייאשת, רק אחרי ששילמת את המחיר. ואני מיואש. אלוהים, כמה שאני מיואש. ולכן במרפסת שלנו אני מספר לה את הסיפור שלפני השינה, כשפנינו מופנות על השמיים המוכתמים באור שמסתיר את הכוכבים שפעם אהבנו. כבר מזמן הפסקתי לספר לה את הסיפורים שלי, כולם נגמרים במוות לא-הירואי ולא מרגש. כמו שהמוות שלה יהיה. במקום זה אני מוצא סיפורים על מות-גיבורים, סיפורים בהם למוות יש משמעות, והוא לא סתמי וכואב כמו שלה. בסיפורים האלה הגיבור אהב לחיות ולאכול תפוחים. האהובה שלו הייתה ג'ינג'ית וחייכה תמיד בשיניים לבנות של קולגייט, וכל לילה הם עשו סקס סוער עד ששניהם גמרו יחדיו. אני מניח שהיא לא אוהבת את הסיפורים האלה, עם הגיבורות שכל כך שונות ממנה, הגיבורים שאני נואש להיות. אבל בעולם שלי אין אנשים שאוהבים לחיות. כולם פחדנים.
--
אני עדיין לא מבינה איך אפשר להרגיש כל כך עצובה יחד עם ההרגשה שהכל מונח במקום. אולי המקום שלי כל כך עצוב. אולי אני סתם סתומה. עוד לא ראית כלום. חכי חכי.
