לפני 5 שנים. 4 בדצמבר 2018 בשעה 18:14
הלב שלי מתגעגע למי שהייתי פעם. אני שוכבת במיטת הזימה הקטנה שלי. אתמול אוננתי פה את עצמי לדעת, והיום אני מזמזמת ניגונים מעגליים של קרליבך ומלטפת את הזיכרון שלך. לפעמים אני לא צריכה אף אחד שיעריץ אותי כדי לדעת שאני שווה משהו, אבל היום הוא לא יום כזה. אני משתוקקת לכל אישור חיצוני שאני רק יכולה לקבל, ומנסה בכוח שלא לבכות. אבל אני בוכה וזולגת בעדינות אין קץ, וכמעט אפשר לדמיין שאני ענוגה כמו בובת חרסינה. כאילו לא ישבתי שעה וחצי באמבטיה ותלשתי שיערה אחר שיערה בצרחות אילמות שמעירות את המתים. אותך. אתה מת. נגמר. שמונה חודשים בלעדייך ואני עדיין חיה את זה עם כל מגע מיני. גם כשהגוף הוא רק גוף. צורי ולא עולתה בו.
