תשאירי לי מקום לחבק אותך

בַּפְּרוֹזְדּוֹר 

בַּפְּרוֹזְדּוֹר
אִשָּׁה אַחַת רָצְתָה לְהַגִּיד לְךְ
מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב.
וַאֲנִי צָעַקְתִּי
אֵין דָּבָר חָשׁוּב
אֵין שׁוּם דָּבָר חָשׁוּב
כִּי יָמָיו סְפוּרִים.

(זלדה)

גם אני רוצה לכתוב פוסט ארוך ונחמד ויפה על השולט שלי. לצייר במילים את כל המפגשים שלנו ולספר לכם שהוא מחבק אותי ולוקח אותי לאכול וממש טוב בלהרגיע אותי. הייתי רוצה לצייר פה את התמונה שלנו הולכים בשוק הכרמל, ערב חג הפסח, והוא מראה לי חלקי פרות ואני אומרת לו שזה מגעיל ונעלבת. ועל כוס התותים שהוא קנה לי במחווה של פיוס ועל החיבוק בין כל השקיות עם הירקות. הייתי מספרת לכם על החבלים שלו שמתהדקים עלי ומזכירים לי שהכל בסדר. או על היד שלו שנלחצת לגרון שלי ואז לפה הקטן השלי ועל החיוך שלו לנוכח האימה בעיניים. ועל החיוך שלו באופן כללי. הייתי כותבת פה על כמה שהוא שולט אכזר ויצירתי ואוהב שאני מתכרבלת עליו כמו חתולה עייפה ושבעה. אם הייתי מתחילה לא הייתי מסיימת וזה לא היה מצליח אפילו לגרד את פני השטח. 

אבל במקום, אני רק אספר לכם את זה: אחרי שהוא הלך, בכיתי חודשים. ואף אחד לא היה הוא.

דברים שאני צריכה שתדעו

אני בועטת חזק כשמנסים לאחוז אותי, ועוד יותר חזק כשלא. אני נושכת כשאני מתרגשת וכשאני שמחה וכשאני עצובה אני שותקת שתיקות ארוכות כמו מסלול המראה. אני ממריאה לבד. מכעיס אותי כשאתם לא עומדים בקצב ואני נעלמת וממשיכה הלאה ואתם לא תתפסו אותי לא תתפסו אותי לא תתפסו לא. אני גבוהה וחזקה וגאה מכדי לרדת. וגם כואב לי הראש. ולא אכפת לי שייכאב רק שתהיה סיבה. לא אכפת לי שום דבר יותר וככה כשאני מאבדת אני לא מתפוררת. הלב שלי עשוי חתיכות חתיכות ואני אפילו לא יודעת יותר מה מחזיק אותן ביחד חוץ משעות ארוכות של שינה ומיץ תפוזים. אם תחבקו אותי אני אבכה אבל אם תזיינו אותי אני אתנתק ואחשוב על בופה של מלון ובריכות שחיה. לפעמים. לפעמים אני ארגיש ואצעק ואתם תשאלו אם להפסיק ואני אגיד לא לא לא לא לא כי אם תפסיקו לא תהיה סיבה להמשיך. מה בסך הכל ביקשתי. שוקו חם ושמיכת מיקרו פליז ושקט המון שקט. בלי נשימות ותיקתוק של שעון רק הזימזום הבלתי פוסק של המוח שלי. ואז גם זה לא. אתמול חלמתי שאני טובעת בים כתום והיום הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר. תשתקי כבר, מטומטמת.

מי אני. הייתי רוצה לשכב יום שלם בשמש ולקלף אחר כך את העור השרוף עד שתצא ממני מישהי חדשה. פעם אמרת לי שאתה רוצה להכיר את מי שאני מתחת כל החומות. אני כל החומות. זה כל מה שיש. שכבות של הגנה ושום דבר בפנים. תחזור.

אני רוצה לגמור וזה דוחה אותי. מגעיל אותי להיות פה. מגעיל אותי לחשוב על מי שנהפכתי להיות. חלומות מסוייטים בלילה על בתי קברות וגופה אחת אהובה מתחת לשיש וים של דמעות וכל העצב הזה מתנקז אל הפרסונה שלי פה. אני מפלרטטת ומטזרת ואחרי חמש דקות תופסת את עצמי בשתי ידיים ומטיחה בכל מי שסביבי את הכאב הזה. לעזאזל. מי אני בכלל. פעם אהבתי מוזיקה וספרים והייתי עוקבת במתח אחרי כל העונות של דוקטור בו והיום אני יושבת פה ולא זוכרת מתי עליתי למיטה ואיך הגעתי למצב שאני לובשת את השמלה שאהבת עם העגילים שלא אהבת. מי אני. מה אני. הצילו. אני יציבה עד מוות מהשעה 0848 ועד 1707 וכשאני נופלת על הספסל המסריח באוטובוס אני נזכרת שפעם רציתי להיות מישהי. והיום אני כלום. צל של שום דבר. הר זה שום דבר. לו רק הייתי יכולה הייתי צועקת פיזית את כל מה שכואב עד שמישהו היה שומע. בבקשה תשמעו אותי. כשאני אגמר לא יישאר כלום. כל מה שעשיתי בחיים היה לאכול ולישון ולבכות ואני אפילו לא ככ חכמה כמו שהייתי רוצה להיות. מי אני. 

הכל בסדר 

מישהו שיאהב אותי. למרות שאני שמנה ומכוערת וקירחת וטיפשה ומניפולטיבית ונזקקת ועצלנית ואגואיסטית.

הכי פתטי שלי אי פעם. מטומטמת.

ואולי אני בכוח מנסה לגרש את כולם. אולי אני צריכה את זה כדי להוכיח לעצמי שאף אחד באמת לא נשאר. שאני כך הדברים הנוראיים האלו שאני חושבת על עצמי. או שבאמת אף אחד לא רוצה להישאר ואין לי שום יד בדבר. חוץ מהעובדה שאני בלתי נסבלת. סתומה. 

אם לא הייתה לי כל כך הרבה גאווה מטופשת, הייתי חוזרת אליה על ארבע. באופן מטאפורי. באופן מילולי הייתי חוזרת אליה עם העקבים הכחולים שלי והסוודר שהיא תמיד ראתה. כמעט אותו הדבר, רק 15 קילו יותר. הייתי יושבת אצלה במשרד ומלטפת את הכלבה החירשת והזקנה ופתאום מדברת. הייתי מוותרת על כל האגו ונזכרת שבסך הכל אני צריכה עזרה. אולי הייתי מספרת לה על רוני ובוכה כל הדרך על שנתיים מבוזבזות. או על כל הגברים מהכלוב שאני אפילו לא יודעת את השם שלהם. או על דוד. על החבלים והמצלמה והסוף. הסוף של הכל. הייתי רוצה לשבת מולה ובקיא של מילים לספר את כל מה שהסתרתי ממנה בארבע וחצי שנים. לצאת משם טהורה עם זר חרציות מהגינה ולב נקי. נקי כפיים ובר לבב. אשמתי, בגדתי.

אפשר להגיד באופן רשמי שנגמר הקיץ. אני זוחלת עם אצבעות דביקות מקלמטינה ושלושים ושמונה נקודה חמש מעלות. השמיכה שלי עבה ועוטפת אותי מסביב לתחתונים אפורים וגופיה שעברה כביסה אחת יותר מדי. נעים לי וחם לי ואני מטושטשת כמו בשלבים האחרונים של מחלה ארוכה. ושום דבר לא קורה. וכל הרעש של המסביב נמצא כרגע בהולד, לפחות עד יום ראשון.

אני אשכב עם כל מי שרק ינסה. מרגע שהתחלתי אני לא מסוגלת להפסיק והכל צונח למטה כמו רכבת הרים שירדה מהפסים. אני ירדתי מהפסים. אני ירדתי. אני. לא רוצה את כל זה ונמאס לי להיכנס למיטה בשש וחצי בערב ולהיחנק מדמעות עד שארדם. כל יום אותו הדבר ואני אף פעם לא מחזיקה יותר משעה וחצי. לעזאזל. אם רק הייתי אחרת. הצילו. פעם הייתי רואה יופי במצב שלי, בשינוי המהיר הזה. הייתי מסתכלת על עצמי מוקסמת ומרותקת מכל הבפנוכו שלי. אני כבר עייפה מהכל. אני לא מתחרטת, אבל איכשהו תמיד תוך כדי הכל מדהים ואחר כך קשה יותר. כמו גיהנום בתוך הראש שלי. כמה מחשבות מבולבלות וכמה כאב שלא מפסיק. די. 

אחרי כל פגישה הסיסטם שלי נקי ואני יכולה להתחבר למה שחשוב באמת; אוכל. חיבוקים. ריח של אקונומיקה וידיים צורבות. בובה של חד קרן. אמבטיה בחדר השירותים המטונף שלנו. סבון פנים. מיטה מוצעת ומסדורת. לפעמים יש בי דחף חייתי לאונן את כל הבלגן הזה החוצה, ואני כבר כמעט לא בוכה אחר כך. אני מאבדת אותו ומוצאת את עצמי. זה טוב, או כך לפחות נדמה לי.

הימים הם כמות ואת בעניין של איכות, בגלל זה את בוכה