תשאירי לי מקום לחבק אותך

שתי מנות חמות ב15.90. איזו גנבה. מחר אני בטח אקנה אותן שוב, בתוספת של בקבוק קולה ודחייה עצמית. האוטובוס שלי תמיד מאחר ואני תמיד עוצרת לקנות לי שטויות. כאילו שזה פותר משהו, כאילו שזה פותר אותי. יש ימים שאני מרגישה כמו האוזניות הלבנות האלו שמסתבכות בתוך עצמן לא משנה כמה גילגלת אותן יפה והנחת בקופסא מיועדת. אני קמה בבוקר מאורגנת ויעילה (יש לי עגילים חדשים וטבעת ישנה) ועד שאני מגיעה למשרד אני הפוכה לגמרי. מבפנים ומבחוץ והחוץ הוא פנים והפנים הוא חוץ. ואני אני. אם הייתי אחרת אז לא הייתי מתעוררת באמצע הלילה ונזכרת. אולי רק טיפה. אולי כמעט ולא. כשאני אומרת לפסיכיאטרית שלי שהכל בסדר ומספרת לה בראשי פרקים על הכל, היא מסתכלת אומרת שזה נשמע כאילו כלום לא בסדר. ואני מחייכת ומתאפקת מתאפקת מתאפקת ואם לא אבכה עכשיו זה כאילו באמת הכל בשליטה.

מה אני כבר צריכה; יד. צוואר. שמלה ורודה צנועה ומהוגנת. תחתונים עם חדי קרן וחתולים. חורף. שמיכה עבה. חיבוק. אמבטיה ארוכה עם קצף סגול. מברשת על שיער רטוב וזוג צמות. חבל. היטאצ'י. חגורה. אחיזה יציבה כשאני מתפתלת. אתה. קבר. יהודית רביץ. באך בחליל צד. חיוך וליטוף. לשכב לישון ולדעת שאני אקום להודעה שלך בבוקר. ארוחת צהריים בנחמה וחצי. סיידר תפוחים חם. ביקור בשוק הכרמל. אננס. אתה מוביל אותי יד ביד. ללכת לאיבוד ולדעת שאתה תמצא אותי בסוף. ללכת לאיבוד. לאבד. אותך. לאבד אותך. להציל אותך. לשכב על הרצפה בחדר שירותים זר, מלאה בדם ומתייפחת. להציל אותי. להציל אותי. להציל אותי.

אם הייתי יכולה הייתי מחזיקה אותך בשתי ידיים עייפות ומחזירה אותך לחיים. אלי. לחיים.

--

רשימות מבולבלות בחיים מבולבלים והלב הוא בגודל צימוק.

איך יודעים שהגיע החורף. השביל בכניסה לבית מלא בחלזונות גדולים עם קונכיות צבעוניות ועלים רטובים עפים לי על הפרצוף כשאני יוצאת לטייל. אני קוטפת לי פרחים מהגינה הציבורית ושוכחת אותם על המדרכה, עזובים וסחוטים במים. על העץ שלנו יש כבר מלא קלמנטינות ואני אוכלת את כולן ומבקשת מאימא שתוריד לי את הלבן שמסתיר את הפלחים הכתומים והשמנים. המיץ זולג לי מהאצבעות לכל האורך עד המרפק ואני נושמת אוויר מלא בגשם טעמים שלמים אחר כך עדיין מריחה מהקליפה שלהן. מתוקה וחורפית וקצת מרירה, שנשארת על הידיים גם אחרי חמישים מקלחות. פעם הייתי הולכת ברחוב ומשבים קטנים של הבושם שלך היו עפים עלי מגברים שונים ברחוב. אני זוכרת שברכבת הקלה, כמה ימים אחרי שעזבת, נמחץ אלי בחור עם הריח שלך ואני זלגתי דמעות כל הדרך מהעירייה אל התחנה המרכזית. אתמול ריחרחתי את כל הבשמים בסופר פארם ולא הצלחתי להיזכר בשלך והכל התפרק לי בין האצבעות. כשהגשם יגיע במלוא העוצמה שלו אני אלך לבקר אותך עם המכתב שכתבתי מיד אחרי ואבנים נוצצות בוורוד והמון אהבה. אני אשיר לך שירים ואשב על ידך ואחבק חזק את הסלע שיושב מעליך. מה עושים לו שהוא יישאר.

אתה בא והולך אלי

מישהו שאהבתי פעם היה שר לי את השיר הזה. ומחבק אותי חזק ולא עוזב גם אחרי שהוא נרדם ואני הייתי קורסת מתחת ליד החזקה שלו. הוא היה מעיר אותי בבוקר ומשכיב אותי במיטה בלילה ומלמד אותי לאהוב סדרות מטופשות ואוכל טוב. הוא היה מבשל לי פסטה ולזניה ואני הייתי אופה לו עוגות וקינוחי כוסות קטנים. הוא הראה לי איך לאהוב בכל הכוח ונעלם כשהכל התרסק. בלילות כאלו אני זוכרת אותו חזק ומאחלת לו את כל הטוב שיש. ולפעמים קצת סרטן. סתם כלבה.

פעם הייתי ילדה יפה ושמחה והיום אני עצובה ומכוערת. אמרו לי שחיכית שכולם יבואו להיפרד לפני שהלכת, אבל אני לא הגעתי. והלכת בלי להחזיק לי את היד בפעם האחרונה. הזיכרון האחרון שלי ממך הוא שלך מדמם על הרצפה וצעקות אימים שיצאו מהפה שלי. הלוואי ולא הייתי בכלל.

איך יודעים כשרואים שמגיע מלאך, מה עושים לו שהוא יישאר

כבר כמה שבועות שהכל היה כמעט רגוע, אבל כנראה אי אפשר לדעת באמת. הזמן ממשיך כמו פצצה מתקתקת ואני תמיד בסוף חוזרת לאותה הנקודה. אני משותקת מהמחשבה על כל מה שאיבדתי כשעזבת, נחרדת מהידיעה שזה לא יחזור. גם לא חלקית, גם לא עם מישהו אחר. אפשר לאהוב ולאבד ותמיד בסוף יש את הכמות שמגיעה לך. ואני ביזבזתי את כולה בהתמסרות חסרת מעצורים ונשימות קולניות. ועכשיו אני לבד. ואהיה לבד. וכל מה שיהיה הוא לא יותר מצלילות לחלומות מבעיתים ודמעות גדולות ורטובות וילדה קטנה אחת שפעם אהבה בכל הכוח. ואין לי כוח יותר. הלוואי שהיה. ואם לרגע חשבתי שאולי, אז זו טעות. אלו החיים היחידים שקיבלתי, ואני חסרת תקנה.

סליחה שלא הצלתי אותך.

רק אהבה זו התשובה היחידה לשיגעון.

לא אוננתי כבר חודש. אולי קצת יותר. לפעמים בהיסח הדעת תוך כדי צפייה בטווין פיקס האצבע השמאלית שלי מזדחלת דרך התחתונים (שחורים. תחרה. חמישה שקלים בתחנה המרכזית) ומגיעה לדגדגן. אני משתהה שם לרגע או שתיים, אבל העור היבש וחסר החיים מעורר בי בחילה, ואם אירטב אני עלולה להקיא. פעם הייתי מינית, אני זוכרת את זה כמו חלום רחוק. את ההתחננות הילדותית לגעת בעצמי, את הדרישה לגמור וההתנצלות המתרפסת על שהייתי רעה. אני זוכרת שהייתי שוכבת במיטה מכורבלת ועטופה בעצמי ובמחשבות עליו (ועליך. ועל ההוא. ועל כל מי שלרגע הכנסתי אל תוך הלב שלי) והייתי מלאה בכל מה שאפשר להציע. בפעם האחרונה שגמרתי התמלאתי בדמעות מהרגע הראשון והבכי התפוצץ יחד עם האורגזמה ולא היה אף אחד שיידאג לי אחר כך. רק זיכרון כואב של אורגזמה שאף פעם לא הגיעה והרגע שבו הכל התמוטט. 

אתמול קניתי לי בובות פרווה של חד קרן ואלפקה חיבקתי אותן חזק והעמדתי פנים שאני מספיקה לעצמי.

וראית את השמש בראי השלולית הזהוב

אני מנסה לשכנע את עצמי, יום יום, שיש בי יותר מזה. שאני טובה בזכות עצמי וגם אם הישבן שלי היה פחות נהדר (והוא נהדר) עדיין היה מי שאכפת לו ממני. אם אני אשחרר את כל זה אולי החיים שלי יהיו שלווים יותר. הלב שלי עייף מהעמדת הפנים שיש בי תוכן כלשהו, והמוח לא מסוגל יותר לדחות זוג ידיים גבשושיות שחודרות ומפרות את האיזון הנקי של ההתנזרות. אם הייתי בתולה זה לא היה קורה.

#לא_התלוננתי כי אף אחד, אף פעם, לא לימד אותי שמותר לי. 

לבד לא טוב, והביחד מלווה בריח של וויד וזרע, שמערבל לי את הבטן וגורם לי לחשוב על כל מי שאי פעם אמר שאני שווה משהו. 

אז איך שלא תראה את זה, אין לך ברירה

בשבוע שעבר הבאתי לדירה שלי עציץ קטן עם פרחים סגולים-כחולים כמו שמיים של אחרי שקיעה. כל יום אני רואה אותו גוסס קצת יותר ומשקה אותו ומעבירה אותו לחלונות עם יותר או פחות שמש. היום קמתי בבוקר ונשאר לו פרח אחד בודד אז חיבקתי אותו קצת ואמרתי לו שננסה שוב בשבוע הבא. מעניין אם ככה כל מי שאכפת לו ממני מרגיש. שכל ההשקעה והניסיון הם לשווא, אבל נוח יותר לשקר.

החתולים האהובים עלי בירושלים (הסדר רנדומלי) הם: החתול של המכולת ושלושת הגורים שמתחבאים מתחת לשער של המשרד בבוקר והחתול החולה ברחוב עזה והזקן שבפנימיה שמול הבית והחתול הקטן מהטיילת בעמק רפאים. פתאום קר בחוץ וכל ההגנות שלי מתמוטטות.

(דרוש שולט אכזרי בלי טיפת מצפון כדי שירביץ לי עד שארגיש בחיים) (לא באמת) (נראה לי)

תני לזה ליפול.

אני מטפטפת מנקודת ערוּת אחת לאחרת. יש חתול קטן ליד המכולת בצבעים שחור ולבן ועיניים משגעות שתמיד מחכה לי כשאני קונה עוד קולה. לפעמים אני מתכרבלת איתו ושוכחת לחזור למשרד ובסוף הבוסית שלי מסתכלת עלי ואומרת לי שהכל יהיה בסדר. יש ימים שאני רוצה לצעוק עליה ולקרוע את העיניים שלה מהפרצוף ולהטיח בה שהיא לא יודעת איך זה להיות, אבל במקום אני מציעה לה כוֹס קולה ונושמת פנימה פנימה פנימה והחוצה ומזכירה לעצמי שזו לא אשמתה שאימא לא חיבקה אותי.

הזמן זולג לי בין האצבעות כמו השעון הנוזל והלוואי שרק יכולתי להסתכל ולהגיד שאני כאן.

כבר אין לי כוח

וגם כשהכל נגמר ומתפורר צריך לזכור שיש.

פאי תפוחים ואוטובוסים ומדרגות ארוכות ארוכות ומטוסים וירח שמאיר גם את הפנים הכי בודדות. חרציות וחמניות ומצעים שמריחים ממרכך כביסה של אימא. בלוק של סבון ידיים וגדר חיה יבשה בסתיו ומדשאות מלאות באנשים שאין להם מה להפסיד. עשר לחמניות בעשרה שקלים עם קפה חרוך וטיפה של מים. מחברות חדשות וחבילת עטים נוצצים וכל כך הרבה ספרים לקרוא. ולכתוב. ומוזיקה להכיר ויצירות של באך לנגן בלי לוותר באמצע.

ואני.