לא אוננתי כבר חודש. אולי קצת יותר. לפעמים בהיסח הדעת תוך כדי צפייה בטווין פיקס האצבע השמאלית שלי מזדחלת דרך התחתונים (שחורים. תחרה. חמישה שקלים בתחנה המרכזית) ומגיעה לדגדגן. אני משתהה שם לרגע או שתיים, אבל העור היבש וחסר החיים מעורר בי בחילה, ואם אירטב אני עלולה להקיא. פעם הייתי מינית, אני זוכרת את זה כמו חלום רחוק. את ההתחננות הילדותית לגעת בעצמי, את הדרישה לגמור וההתנצלות המתרפסת על שהייתי רעה. אני זוכרת שהייתי שוכבת במיטה מכורבלת ועטופה בעצמי ובמחשבות עליו (ועליך. ועל ההוא. ועל כל מי שלרגע הכנסתי אל תוך הלב שלי) והייתי מלאה בכל מה שאפשר להציע. בפעם האחרונה שגמרתי התמלאתי בדמעות מהרגע הראשון והבכי התפוצץ יחד עם האורגזמה ולא היה אף אחד שיידאג לי אחר כך. רק זיכרון כואב של אורגזמה שאף פעם לא הגיעה והרגע שבו הכל התמוטט.
אתמול קניתי לי בובות פרווה של חד קרן ואלפקה חיבקתי אותן חזק והעמדתי פנים שאני מספיקה לעצמי.
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב
