לפני 6 שנים. 21 באוקטובר 2018 בשעה 19:43
כבר כמה שבועות שהכל היה כמעט רגוע, אבל כנראה אי אפשר לדעת באמת. הזמן ממשיך כמו פצצה מתקתקת ואני תמיד בסוף חוזרת לאותה הנקודה. אני משותקת מהמחשבה על כל מה שאיבדתי כשעזבת, נחרדת מהידיעה שזה לא יחזור. גם לא חלקית, גם לא עם מישהו אחר. אפשר לאהוב ולאבד ותמיד בסוף יש את הכמות שמגיעה לך. ואני ביזבזתי את כולה בהתמסרות חסרת מעצורים ונשימות קולניות. ועכשיו אני לבד. ואהיה לבד. וכל מה שיהיה הוא לא יותר מצלילות לחלומות מבעיתים ודמעות גדולות ורטובות וילדה קטנה אחת שפעם אהבה בכל הכוח. ואין לי כוח יותר. הלוואי שהיה. ואם לרגע חשבתי שאולי, אז זו טעות. אלו החיים היחידים שקיבלתי, ואני חסרת תקנה.
סליחה שלא הצלתי אותך.
רק אהבה זו התשובה היחידה לשיגעון.
