תשאירי לי מקום לחבק אותך

אני לא יוצאת מדעתי. אני נכנסת אליה בשלווה ומתכרבלת שם עם כל השדים הלבנים שעוטפים אותי בחרדות מנחמות. אף פעם לא חשבתי שיבוא יום ואהיה גדולה כל כך; יש ימים שאני עדיין מרגישה רק חצי צל של מי שהייתי יכולה להיות. "פוטנציאל לא ממומש" כמו כל הדרכים שאני לא הולכת בהן לבד. לא אמיצה מספיק, לא יפה מספיק. לא חכמה או מושכת או מעניינת או מסנוורת. כל מה שאתה רואה זה מה שיש, הבפנוכו שלי ריק כמו העיניים והנשמה.

אני לא דרמטית או קיצונית. אבל קצת כמו אנשים עם בעיה בוויסות החושי, הכל קצת יותר מדי. לא באופן משמעותי, רק קצת אחרי הנקודה שבה זה מרגיש לא נוח. 

 אתמול בכיתי כל הלילה רק כדי לזכור שאכפת לי.

ביום בהיר אפשר לראות עד אינסוף

כשהייתי בת שלוש (או ארבע. או חמש) התעוררתי באמצע הלילה בצעקה נוראית וחיכיתי בשקט במיטה למישהו שיבוא. עד שאבא יכסה אותי מחדש ויגיד לי שזה היה רק חלום ואמא תכין לי תה מנענע ולואיזה ואני אעמיד פנים שהכל עבר ואחזור לישון. חיכיתי שם נצח, אולי חמש או עשר דקות, ובסוף ירדתי לבד מהמיטה ושתיתי כוס מים מהברז שבשירותים והסתכלתי על שניהם ישנים עד שהכעס נעלם.

אחרי ארבע עשרה שנים (או שתים עשרה. או אחת עשרה) ישבתי אחרי סשן אצל הפסיכולוג עם חבילה של טישואים מקומטים ביד שלי. האלקטרודות היו עדיין מחוברות לידיים שלי והלב שלי לא הפסיק לדפוק. האי.אמ.די.אר החזיר אותי אחורה לנקודה הראשונה שבה הבנתי שאף אחד לא יבוא להציל אותי מעצמי. 

אני עדיין מתמודדת. כל יום מחדש.

(מישהו יאהב מישהו)

קמתי היום בבוקר ופתאום היה סתיו. קיץ עושה אותי בודדה, חורף עושה אותי עצלנית והאביב לא באמת קיים אצלנו. אבל הסתיו הופך אותי לחתולה פעלתנית וממוקדת. אני יכולה פתאום לקנות לי מגפיים חדשים בצבע בורדו ומשקפיים וסוודר עבה בצבע של שלכת ועננים. אני יוצאת בכל בוקר ועובדת בלי לחשוב על הסוף וכשאני מדלגת בחזרה לאוטובוס הכל מתיישב במקום. אני לא מפחדת לאבד את כל זה ולא משותקת מהמחשבות של עצמי. הפסיכולוג שלי היה קורא לזה "ללמוד לנהל את החיים במקום שהחיים ינהלו אותי". הוא תמיד היה מלא באימרות קלישאתיות כאלו ששנאתי בגלל שידעתי שהן נכונות.

אבל הנה אני עכשיו. עם ג'קט ג'ינס וענבל פרלמוטר ושקית עם פקאנים. אני לא מאושרת, אולי אף פעם לא אהיה, אבל נוח לי. 

(ומי היה מאמין שעברה חצי שנה ושהעצב יתפוס לו פינה קטנה בקצה השני של המוח בזמן שהמציאות ממשיכה הלאה)

ושלא יקפא הלב, השמחה והכאב.

אני אוהבת לשבת במשרד. אני נהנית לשבת ממש מול הדלת הפתוחה ולהסתכל על השכונה שקטה ועצלה. אני לובשת תמיד את הג'ינס השחור שלי, שעושה לי טוסיק ונוח כל כך עד שלפעמים אני מצטערת להוריד אותו בסוף היום. יש לי מדף שלם בארון שמוקדש רק לאוכל- אני מחביאה שם בקבוקי קולה סגורים וקופסת אוריאו אכולה למחצה ודברים קטנים לנשנש באמצע הלילה כשהפחד משתלט. אני אוהבת מדרגות וחרציות וריח של ספרים ישנים ולבנדר. אני אוהבת לשטוף את הפנים בסבון הכתום שלי וללבוש תחתונים שחורים קטנים ולישון שנצ ולרדת בתחנת האוטובוס הרחוקה כדי ללכת עוד קצת בחוץ. אני לא תמיד בסדר, אבל כשאני כן זה מרגיש כאילו זה לנצח. 

היום בדרך הביתה אני אעמיד פנים שיש לי מספיק תקציב ואקנה לי את הגלידה הטבעונית שבמכולת ממול. הכלב של השכנים חייך אלי וחייכתי אליו בחזרה.

(וזיכרון אשר דוהה בתוך הלב כואב)

כביש ירושלים-תל אביב במוצש. התנועה זורמת והעיניים שלי מתערפלות בין שער הגיא לצומת לטרון. אני נרדמת עם הראש צמוד לחלון, רוטט עם כל קילומטר שעובר. אני חושבת על כולכם. כל מי שנגע בי עד היום. עם מי ששכבתי בשביל הריגוש ואלו שחדרו אלי מתוך רחמים. הגוף שלי כבר לא מתוח וחלק ושזוף, קשה לי לזכור ימים שבו הוא כן היה, והנפש שלי עטופה בפלסטרים ורודים וכתומים. 

לפעמים זה אפילו לא בקשר לסקס. לפעמים זה רק צורך במישהו שיקלח אותי וילביש לי את הפיג'מה עם החתולים הורודים ויכסה אותי בשמיכה עבה ונעימה ששומרת מהכל. מישהו שידליק את האור הקטן בחדר וילטף אותי עד שאירדם. 

מישהו שיחבק אותי חזק ולא יפסיק עד שייגמרו הדמעות.

נוגעת ונרדמת.

המרפסת הקטנה הזאת פונה לצד הלא נכון של הבניין. אני רואה רק דודי שמש וכבלים וגגות עמוסים בציוד מיותר. אני ציוד מיותר. קל להשכיב אותי לישון בלילה ולהיעלם בבוקר. לפעמים אני רק צל של הילדה שהייתי פעם; של מי שאני רוצה להיות עכשיו.

אני אוספת כדור אל כדור וסופרת ארבעים ושישה עד לסוף. אולי אני צריכה להחליט על הקצבה יומית, עכשיו שנגמר לי המרשם. אני בולעת חמישה ויודעת שאני של העתיד תסבול מזה. לא אכפת לי ממנה. לא אכפת לי מעצמי. 

את תלכי בשדה לבדך.

כשאני לבד בבית אני זוחלת לאט לאט להרגלים ישנים. בוקסר אפורים, גוזייה שחורה, קוקו מבולגן. אני משתינה בדלת פתוחה ומכינה אורז. קוסקוס. פנקייקים. מפשירה בורקסים ולועסת במבה עד שיהיו מוכנים. עם קולה, וקפה, ותה בטעם יסמין שמומתק בסוכר חום. אחר כך הבטן נפוחה והלב דופק מהר מהר ואני מתכופפת מעל האסלה ונשבעת לעצמי שזו הפעם האחרונה. כי אני כבר לא בכיתה ח ואני כבר אוהבת את עצמי. אוהבת כל כך. בעיקר עם בטן שטוחה ומתניים צרות וגרון צורב מחומצות קיבה ושאריות בצל.

אני יוצאת לטייל באמצע הלילה בטיילת הארוכה של עמק רפאים. קר בירושלים והפופיק שלי רועד כל הדרך למעלה ולמטה והעיניים שלי מטושטשות אל מול השמיים מחוסרי העננים. החתול אוהב אותי ואני אותו. שני יצורים עצובים ונידחים. אחד מיילל, השנייה שותה יין ורוד וזול ב29.90. אם הייתי יפה, מישהו היה בא ואוסף אותי ומנקה אותי עד שהייתי מסודרת מבפנים. אבל ילדות קטנות ומכוערות צריכות ללמוד להסתדר לבד. אף אחד לא יציל אותי.

ולרגע הכל מתאפשר

בלילה חלמתי שאני רצה לים. יורדת מהדירה הירושלמית שלי ורצה למטה את כל הדרך עד לתל אביב, שם חלצתי את הנעליים והתחתונים ונכנסתי לגלים שעטפו אותי מכל הכיוונים. אם תדקרו אותי תגלו שהדם שלי מלוח ומבריק ומלא בעצב.

בלילות אני שוב הפוכה. החושך זוחל ללב שלי דרך השריטות שברגליים ויוצא החוצה בצורת דמעות. אני בת 13 שוב, יושבת במיטה ורועדת עד שהשמש חוזרת. 

אני רוצה צנצנת עם חרציות בחדר שלי. כאלו שאפשר להסתכל עליהן ולקוות שהכל יהיה בסדר.

ביום אנחנו יודעים שמה שאיננו, איננו. אבל בלילה זה שונה. -מרגרט אטווד

הבדידות מכה כשאני הכי לא מצפה לה. ארוחת ערב, עם לחמניות ואבוקדו וחבורה של בנות מסביב לשולחן. נסיעה ארוכה באוטובוס, כשהשמש בדיוק נעלמת ומנצנצת בין העצים. הקפה האהוב עלי, מוקצף ורותח וחורך את הלשון והנשמה. שוק של צהרי חמישי, כשכל הלחמים בחמישים אחוז הנחה והתבלינים מערפלים את הראייה.

פעם העצב שלי היה ממוקד בו. יכולתי לשבת במיטה ולהיזכר בו ולדעת שהכל שייך לו. הייתי עולה במדרגות באמצע הלילה וכועסת ורותחת על איך שהוא העיז לעזוב הכל וללכת ממני. ללכת מאיתנו. ללכת מכאן. היום אני יושבת על אדן החלון בדירה אחרת ואין לי שמיים ונוף והלב שלי קפוא, אבל אני לא מצליחה להניח את האצבע שלי על הסיבה המדוייקת. כאילו אחרי כל זה חזרתי לעצמי ונזכרתי שבעצם אני אחראית להכל. לטוב ולרע. בעיקר לרע.

(אחרי כל השמיים, יש אין סוף)

לפני חמישה חודשים ישבתי מקופלת במגרש חנייה תת קרקעי והחזקתי את עצמי ובצביטות קטנות הזכרתי לעצמי שהכל חייב להמשיך. והיום אני לובשת את החצאית המתנפנפת שלי עם חולצה לבנה ושרשרת ואני נקייה מבחוץ ומבפנים. 

אין לי הרבה מה להגיד. אני שמחה שהמשכתי. אני נרגשת לכבוד אפשרויות חדשות. אולי בסוף הכל יהיה בסדר.

אני עדיין לבד. אבל פתאום זה לא משתק כל כך.

(זה רק זמן ונשכח.)