כשאני לבד בבית אני זוחלת לאט לאט להרגלים ישנים. בוקסר אפורים, גוזייה שחורה, קוקו מבולגן. אני משתינה בדלת פתוחה ומכינה אורז. קוסקוס. פנקייקים. מפשירה בורקסים ולועסת במבה עד שיהיו מוכנים. עם קולה, וקפה, ותה בטעם יסמין שמומתק בסוכר חום. אחר כך הבטן נפוחה והלב דופק מהר מהר ואני מתכופפת מעל האסלה ונשבעת לעצמי שזו הפעם האחרונה. כי אני כבר לא בכיתה ח ואני כבר אוהבת את עצמי. אוהבת כל כך. בעיקר עם בטן שטוחה ומתניים צרות וגרון צורב מחומצות קיבה ושאריות בצל.
אני יוצאת לטייל באמצע הלילה בטיילת הארוכה של עמק רפאים. קר בירושלים והפופיק שלי רועד כל הדרך למעלה ולמטה והעיניים שלי מטושטשות אל מול השמיים מחוסרי העננים. החתול אוהב אותי ואני אותו. שני יצורים עצובים ונידחים. אחד מיילל, השנייה שותה יין ורוד וזול ב29.90. אם הייתי יפה, מישהו היה בא ואוסף אותי ומנקה אותי עד שהייתי מסודרת מבפנים. אבל ילדות קטנות ומכוערות צריכות ללמוד להסתדר לבד. אף אחד לא יציל אותי.
ולרגע הכל מתאפשר
