תשאירי לי מקום לחבק אותך

כשהייתי בת שלוש (או ארבע. או חמש) התעוררתי באמצע הלילה בצעקה נוראית וחיכיתי בשקט במיטה למישהו שיבוא. עד שאבא יכסה אותי מחדש ויגיד לי שזה היה רק חלום ואמא תכין לי תה מנענע ולואיזה ואני אעמיד פנים שהכל עבר ואחזור לישון. חיכיתי שם נצח, אולי חמש או עשר דקות, ובסוף ירדתי לבד מהמיטה ושתיתי כוס מים מהברז שבשירותים והסתכלתי על שניהם ישנים עד שהכעס נעלם.

אחרי ארבע עשרה שנים (או שתים עשרה. או אחת עשרה) ישבתי אחרי סשן אצל הפסיכולוג עם חבילה של טישואים מקומטים ביד שלי. האלקטרודות היו עדיין מחוברות לידיים שלי והלב שלי לא הפסיק לדפוק. האי.אמ.די.אר החזיר אותי אחורה לנקודה הראשונה שבה הבנתי שאף אחד לא יבוא להציל אותי מעצמי. 

אני עדיין מתמודדת. כל יום מחדש.

(מישהו יאהב מישהו)